האזנת סתר בקצה הסקאלה

אחד הסלוגנים הקודמים של רדיו דרום היה "רדיו דרום אתכם בכל מקום", סלוגן מופרך כשחושבים על זה. הרי כל הקטע של הרדיו האזורי הוא הפרובינציאליות שלו. אם אי-אפשר לקלוט את רדיו דרום בתל אביב ואת רדיו ירושלים בבאר-שבע, אז איפה זה בדיוק "בכל מקום"?

הסלוגן הנוכחי של התחנה הדרומית הוא "שומעים שאתה בבית", סלוגן לא רע ודי מאפיין. האזנה לרדיו אזורי היא בדיוק זה. משאירים אותך בבית, לטוב ולרע. התדר של רדיו דרום הוא אחד התדרים הקבועים אצלי ברדיו גם ברכב וגם בבית, ובכל זאת, אני כמעט לא מקשיב לו. כשאני צורך תקשורת, אני אוהב אותה ארצית ולא מקומית או אזורית. קשה לי להיות פרובינציאלי כשאני רוצה להיות בעניינים. בדיוק מאותה סיבה אני גם לא צורך מקומונים. כשכבר יוצא לי להאזין לרדיו האזורי או לקרוא מקומון אני דווקא מוצא כמה חומרים מעניינים, ומבטיח לעצמי לעקוב, אבל אף פעם לא מצליח לשרוד במעקב הזה, ובסוף חוזר לגל"צ.

בין השעות 08:00 ל-10:00 בבוקר משודרת תוכנית האקטואליה 'בוקר טוב דרום'. האייטמים בתוכנית נעים בין המעניין והחשוב לטרחני והביזארי. ניסיון נוסף של הירוקים לתקוע את הקמת עיר הבה"דים בצומת הנגב - חשוב. יום ספורט לכוחות ההצלה בדרום – ביזארי; יום הולדת תשעים לאליהו נאווי ראש העיר המיתולוגי והצבעוני של בירת הנגב - מעניין, שיחה עם פרופסורים מאוניברסיטת בן-גוריון על טקס יקיר באר-שבע - משעמם רצח.

הפרסומות ברדיו האזורי הן תופעה בפני עצמה. רובן מנוסחות על-ידי קופירייטרים בשקל שכנראה לא הצליחו להשתרבב למשרדי פרסום נחשבים. "זה גדול, זה נהדר, שוק במגה רק מחר!". מצד שני, אנתרופולוגים ילמדו על תושבי הנגב לא מעט מהאזנה לפרסומות. איפה תמצאו עוד תחנת רדיו ישראלית שיש בה פרסומות לעיתון בדואי?

בפינת הספורט הפרובינציאליות מרקיעה שחקים. אחרי עשר דקות האזנה אני יכול לספר לכם באריכות על בעיות השרירים של ארז מסיקה, שחקן הפועל באר-שבע, שהיו מרכז הדיון המלומד. בכלל, הפועל באר-שבע היא הנושא הטחון ביותר בפינת הספורט של התחנה.

השם המוכר היחידי בתוכניות של רדיו דרום הוא דני קושמרו, המגיש מחדשות ערוץ 2 שמתגורר בלהבים ועוד מגיש מדי פעם תוכניות אקטואליה בתחנה הביתית. אני מעריך שחוץ מקושמרו אף אחד בחברת החדשות של ערוץ 2 לא ממש מכיר את התחנה שמשתייכת לרשות השנייה. מנכ"ל 'רדיו דרום' דוד יוסוב סיפר פעם על אישיות טלוויזיונית בכירה שביקשה לבוא לראות את אולפני הרדיו של התחנה בבאר-שבע. נקבעה פגישה לשעה 11:00 בבוקר, אבל הבכיר הגיע כבר ב-09:15 והמתין בחוץ במבוכה. משום מה, הוא חשב שנסיעה מירושלים לבאר-שבע נמשכת שלוש שעות ויצא מהבית בשמונה.

אזור הזיכיון של 'רדיו דרום' משתרע מצומת אשדוד בצפון עד לפונדק של כושי רימון בערבה, וזה כולל לא רק את הערים שבין אשקלון למצפה-רמון אלא גם את יישובי ים המלח והערבה. בשל האזור הגיאוגרפי רחב הידיים, הוחלט ברדיו דרום לפצל את שידורי התחנה בחלק משעות היממה. וכך, בשעות הפיצול - עם כיוון המקלט לתדר משני - יכולים תושבי אזור לכיש, אשדוד ואשקלון להאזין לתוכניות שנוגעות באזור מגוריהם, בה בשעה שבתדר המרכזי של 'רדיו דרום' ממשיכה התחנה את שידוריה הרגילים.

בשעה 10:00, אחרי תוכנית האקטואליה היומית, מקבלים המאזינים הדרומיים שעתיים של מוזיקה ישראלית ים תיכונית. הפלייליסט של התוכנית שבר אותי מהר מאוד. חזרתי לגל"צ.
[קישור]

חתיכת שליחות עיתונאית: לא להתגנב, לא להתחזות, לא להסתכן, לא לראיין, לא לנסוע, לא לנבור, לא להעז פנים, לא להתרפס לבירוקרטים, לא לזוז מהשגרה, לא לגלוש, לא לגזור ואפילו לא להדביק. פשוט לספר על החוויה הכי יומיומית שלי, ועם זאת, לעתים קרובות, גם הכי מרוממת. לספר על בוקר עם 'כל המוזיקה'. לכתוב משהו שיכול במצפון נקי להתחיל ב"קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, הדלקתי כל המוזיקה. עוד יום חדש התחיל".

קמתי בבוקר, צחצחתי שניים, הדלקתי כל המוזיקה. עוד יום חדש התחיל. התפללתי כמה דקות, עם סידור. כרגיל. התפללתי כמה שעות עם כל המוזיקה. כרגיל. שם אני, ועוד תשעה אחוזים מציבור העונים לסקרים, פוגשים את אלוהים. שם, ולא בערוצים הנקראים ערוצי הקודש. כי כל המוזיקה מבריש לך את הנשמה. מנענע לך את הלב. טורק אותך אל הנשגב. בסימפוניה מספר אחת של ברהמס, בקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של ראוול, בווֹקָליזה הקלילה של רחמנינוב המשודרת בזה הרגע, בפסקליה בדו מינור של באך, בתפילת ערבית המופלאה של אברהם קפלן ש'כל המוזיקה' גילה בשנה שעברה והשמיע שוב ושוב לבקשת הקהל – באלו, ובעוד ועוד, בלבנת הספיר הזו, אנחנו פוגשים את אלוהים. ופוגשים גם את עצמנו, הקשים להשגה לא פחות.

אנשים עסוקים אנחנו, ואת כל המוזיקה אנחנו שומעים בעיקר תוך אכילה, תוך עבודות בית, בנסיעה, וגם בחצי אוזן תוך עבודה. וזה בהחלט חילול הקודש, אבל זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. לא כל יצירה המשודרת שם מתאימה לתפקד כרקע. יש יצירות שאם אינך מצויד בקשב המתאים, הן מציקות ומצרצרות. יש בכל המוזיקה זמנים שבהם כדאי או להקשיב בריכוז או לכבות. ויש גם לא מעט יצירות שפשוט אינן לטעמי. לא הכול מלטף את האוזן.

גם לא הכול מוזיקה קלאסית. כל המוזיקה היא התחנה היחידה בארץ המחויבת לכל סוגי המוזיקה הלא ממוסחרים. קברניטי הרדיו אף ניסו בשנים האחרונות לכפות עליה את השם המתחכם 'כל המוזיקה', כדי לרמוז על כך (זה היה כשהם נחו לרגע מחרישת מזימות לסגור את התחנה). לבד מכל המוזיקה, אין עוד ערוץ הנותן בית ואוויר לנשימה ליוצרים ישראלים של מוזיקה אמנותית. אין עוד תחנת רדיו המקדישה תוכניות למוזיקה עממית אותנטית מן העולם ולמוזיקה יהודית מקורית באמת. אין עוד תחנה שבה תוכל לשמוע את היצירות הארוכות, האינסטרומנטליות, של פינק פלויד. כן, פינק פלויד, להקת הרוק. כל המוזיקה אינו כדור הרגעה. ממש לא.

אבל רוב הזמן, ודאי בשעות הבוקר ולפני הצהריים, 'כל המוזיקה' יכול למלא גם את התפקיד החשוב ונטול היוקרה של טאפט קולי לאנשים עסוקים. רק לדמיין כמה תאונות דרכים, כמה עצבנות ישראלית, כמה גסות בכביש, היו נחסכים אם יותר אנשים היו שומעים 'כל המוזיקה' במקום את מכונות התופים של גלגל"צ. ואין סיבה שלא. מוזיקה קלאסית אינה עניין אליטיסטי. ברובה המכריע היא אומנם מורכבת ומעניינת ועמוקה יותר ממוזיקה מסחרית, אבל בו בזמן היא גם, בדרך כלל, פשוט נעימה יותר לאוזן. רק חינוך רע, של שנאה לכל מה שתווית של איכות ואליטיזם דבוקה בו, רק הפחדה והרחקה, יכולים לגרום לאנשים שגדלו בתרבות המערבית וששומעים פופ שלא לאהוב מוזיקה קלאסית – שהרי הפופ המערבי בנוי כולו על היסודות ההרמוניים הקלאסיים. בדרך כלל, מי שלא ספג את ההתניות השליליות הללו נהנה לשמוע מוזיקה קלאסית ברקע.

כל המוזיקה. כאן הקריינים הם קריינים. כאן המוזיקה היא מוזיקה. וכשאין ברירה, והמקצוע מחייב, ועליי לעבור תחנה ולשמוע יומן חדשות, אני מרגיש יותר מכל אחד אחר כמה החדשות רעות.
[קישור]

שאני אכתוב על רשת א'? שאני אעזוב את רזי ברקאי המגה סחבק שים-נקודה-בבקשה ואת גבי גזית רודף הצדק, לטובת הטרחנות והארכאיות של רשת א' ושל רשת מורשת?

בעצם למה לא? אולי שווה לבדוק אם משהו נשתנה שם בשלושים שנה האחרונות מאז הקשבתי לרעיה אדמוני ולתסכיתי הרדיו לילדים ששודרו ברשת זו.

כדי להקשיב לרשת א' צריך קודם כל למצוא אותה. משימה לא פשוטה בכלל. התחנה טורחת להתחבא היטב בין ים הרשתות שלוחות הרסן סביבה ששולחות את גרורותיהן לכל מקום אפשרי. לאחר שיטוט קדחתני על סקלת מכשיר ה-mp3 הדיגיטלי שלי, נחתתי על 92 אף-אם. המקום והאווירה נשמעו מתאימים: מתינות ואורך רוח בלתי נגמרים. במקרה התארח בתוכנית מיודענו ממדור 'טבעי' של "מקור ראשון", דויד קפאח, שחילק עצות לקראת החורף ולאחריו איזה שף-קונדיטור שאפה מתכון לעוגת לימון. יפה, אמרתי לעצמי, גם אוכל וגם בריאות באותה אריזה - מי צריך יותר מזה. אלא שבסיום אותה שעה התברר לי שהתחנה אולי מזכירה את רשת א', אבל זו בכלל 'קול ברמה'. תודו שהשם דומה.

בלית ברירה ניגשתי לחפש את התדר הנכון של הרשת באתר רשות השידור המשודרג, שם התברר לי שאפשר לא רק לשמוע שידורים חיים של רשת א', אלא גם להשלים חומר, בעזרת שידורים מוקלטים של תוכניות נבחרות (שלא לומר מובחרות) מאותו שבוע.

התוכנית 'כנס בוגרים 50 פלוס' משודרת ב-11 ועוסקת, על-פי תיאור המנחה, "בכל הקשור לאדם הבוגר בגיל 50 פלוס". בתוכנית שלה הקשבתי התארחה אסנת שטיינברג, פיזיותרפיסטית זה 30 שנה, שמתמחה בטיפול בכאב ובשיקום מבני ואנרגטי. כצפוי, רוב המאזינים שעלו לשידור היו כבני 80 פלוס. שיהיו בריאים. בתוכנית אחרת של 'כנס בוגרים' הנושא המרכזי היה זכויות מבוגרים מול ביטוח לאומי. התארחה בה עו"ד שהתמחתה בנושא, והוצפה בפניות. נו, לא באמת מפתיע.

למחרת, התחלתי את משימת ההאזנה כבר ב-09:00. זו שעה שבכל יום עוסקת בנושא שונה לגמרי כמו קליטת עליה, מתבגרים ועוד. באותו יום שודרה מ'אלף ועד טף', תוכנית בענייני ילדים ותינוקות. במהלך השעה התראיינו בין היתר מומחים שענו על בעיות גנטיות בילדים, על הריון של תאומים וגידולם ועל ילדים "טובים מדי" שרוצים לרַצות בעיקר את הסביבה שלהם ואת הוריהם. ללא ספק נושאים שיכולים לעניין הרבה אנשים, במיוחד אם הם אמהות בנות 20 ומעלה. את התוכנית ליוו שירים ישנים כמו 'הצריף של תמרי' 'על הראש הברוש' ו'לו רק ניתן'. חווה אלברשטיין שולטתתת!!!!11

אגב, מקבצי הפרסומות באותה שעה בפרט ובמשך כל הבוקר בכלל, פנו שוב ושוב למבוגרים בנושא הדיור המוגן כאילו ציבור זה סובל מבעיית שמיעה קשה ואינו מסוגל לשמוע פרסומת פעם-פעמיים בשעה, אלא חייבים לפמפם לו אותה בכל הפסקה שלוש פעמים ברצף.

בשעה 10:00 משודרת התוכנית 'הרופא התורן' עם רם תדמור. יפה, כבר הרבה זמן לא דיברו כאן על איזו מחלה חדשה. התוכנית, שעוסקת בדרך כלל במגוון נושאים רפואיים, התמקדה הפעם בעולם בריאות הנפש. פרופ' פנחס דנון התארח באולפן, דיבר בין היתר על שאלת 'מהו נורמלי?' ו'האם יש גרעין לא נורמלי בכל אחד' וענה גם על שאלות המאזינים. מתברר שהעם הזה באמת זקוק לרופא נפש. אבל זה לא באמת חדש, נכון?

במהלך השבוע, משעות אחר-הצהריים, שידורי רשת א' עוברים לרשת מורשת. ביום שישי רשת מורשת האי זו שמשתלטת על שעות הבוקר, ורשת א' ממתינה עד לשקיעה. וזה התפריט שתמצאו בימי שישי בבוקר: בשעה 09:00 מקריא מנחם פרי (כן, ההוא מרשת ג') בתוכנית 'שבחי צדיקים' סיפורים חסידיים מלאי ערכים והנהגות טובות. לשמוע את פרי קורא סיפורים כאלה, זה כמו לשמוע את דני רופ קורא את פינת ההלכה היומית. חתרני.

בין לבין משובצים כמובן שירים חסידיים לשבת (אברהם פריד שולטטט1!!!) ונטחנות בלי סוף, וגם בשעות הבאות, פרסומת של ארגון 'יד לאחים' על "המצווה החשובה של פדיון שבויים", שהעומדים מאחוריה כנראה חושבים שציבור המאזינים הוא מטומטם, ומתעקשים על פנייה בוטה, ילדותית כמעט.

ב-09:35 נפרד פרי מהמאזינים עם "נשוב ושנשתמע ביום שישי בשבוע הבא, בעזרת השם", ומפנה את הרמקול לשיחתו של "כבוד הרב דויד חי הכהן, ראש מוסדות אורות התורה בבת-ים".

ב-10:00 'פרפראות ודברי תורה', העוסקת בפרשת השבוע. באותה תוכנית התארח הרב אליעזר לב-יונה מהמכינה הקד"צ של בית-אל והביא רעיונות על הפרשה מתובלים בפסיכולוגיה בת זמננו. יפה, אם כי בספונג'ה של יום שישי קצת קשה להתרכז בעומק הדברים. השירים בתוכנית, אגב, מערבים בין מיטב ה"אומצה אומצה" לשירי סעודה שלישית.

ב-11:00 משודרת התוכנית 'בשבילי התנ"ך' עם ידידיה תנעמי - מבט חדש ואקטואלי לפרשת השבוע. תנעמי מראיין רבנים ואנשי תורה, חלקם נשמעים כמו מטיפים בשער, חלקם - כמו הרבנית ימימה מזרחי - פשוט נפלאים. בחלק המוזיקלי של התוכנית נרשמת סופסוף הפתעה עם מוזיקה יהודית עכשיווית, אבל אל דאגה גם מקומה גם של מוזיקת החתונות הרגילה לא נפקד (וחבל).

רשת א' ורשת 'מורשת' גדושות בהרבה תכנים ראויים ומעניינים, רק חבל שקברניטי 'קול ישראל' הפכו אותן למחלקה הגריאטרית של הרדיו, ולא ניסו לפנות גם לאוזן צעירה יותר. אבל אולי בשביל זה יש רשתות אחרות.
[קישור]

שעת לילה מאוחרת. גשם דופק בפראות על חלונות תחנת הרדיו הצפונית. בין כרסום פיצה קרירה לעוד סינגל של איזה זמר אנונימי מעביר עוזר המפיק לשדר פתק עם שם. "ד"שים", הוא אומר.

- "מה לומר עליה?", שואל השדר.

- "תגיד שקוראים לה זהבית, ושהיא חגגה השבוע 25 אביבים".

משהו בדבריו מעיר את השדר מהזומביות. - "25 אביבים?", הוא שואל.

- "כן", מהנהן עוזר המפיק נמרצות.

- "אבל איך אביבים אם עכשיו חורף?"

- "מה", הופתע המפיק, "אביבים זה לא שנים?"

לא שבאתי להכפיש כאן את המדיה המקומית כולה, אבל הסיפור הזה שאכן התרחש משקף במשהו את ההתנהלות במקומונים לסוגיהם. מה לעשות, סטטיסטית, הביצה המקומית שופעת חובבנים שבמדיה הארצית לא מקבלים בדרך כלל דריסת רגל.

נזכרתי בסיפור הזה כשאולצתי - אין מילה אחרת, אני חושש - לכלות כמה שעות טובות מחיי בהאזנה לרדיו מקומי כלשהו בצפון.

ההאזנה לרדיו 'קול רגע', אותו ממנכ"ל חיים הכט המוצלח, איך לומר – היא לא חוויה מעשירה במיוחד. כידוע, האזנה לרדיו מקומי טומנת בחובה תחושה שזה פשוט לא מספיק טוב. בין פרסומת לאולם אירועים (כזו שמתפארת בלחן משומש של להיט לועזי משנות ה-90) לבין מאזין שהתקשר להתייעץ עם איזה מיסטיקן (והוא מה זה מתרגש) זה נשמע כמו אירוע שכונתי ולא משכנע.

ואגב מיסטיקנים, תחנות הרדיו המקומיות הן משום מה כר פורה לקשקושים מעין אלה. כתב יד, שם האם, מספר תעודת הזהות – הכול הולך. מיטב המיסטיקנים ינתחו את גורלך לפרטי פרטים. כשיתברר שאיזה פרט לא ממש נכון לגביך, הם מיד יסייגו ב-"לא, התכוונתי למשהו אחר". לסיום הם נותנים להם עצות מרחיקות לכת שאף איש מקצוע רציני לא היה מרשה לעצמו לפזר. ממי להיפרד, עם מי להתחתן, איך להגיב להצקות של החותנת ואיך להתמודד עם הילדים של השכן. במשפט אחד: גרסת הפלאפל של ריקי לייק.

נחום תמיר הוא איש העצות של רדיו קול רגע, ובסגנונו הקולח הוא סוחף רצף מאזינים שכל אחד מהם הוא גיבור טלנובלה שמקבל את דבריו כאילו היו דברי אלוהים חיים.

הקשבה רצופה לרדיו המקומי מייצרת תחושה כאילו צוטטת לשיחות שטחיות בתור בקופת חולים שעיקר עניינן להעביר את הזמן. המונולוגים והדיאלוגים בין המגישים לא מצליחים לטשטש את העובדה המצערת שפשוט אין להם מושג איך להעביר את זמן השידור. כמה בן אדם יכול לברבר את עצמו לדעת בתוכנית יומית? מה כבר עבר עליו ביממה האחרונה ששווה האזנה בת שעתיים? הצורך למלא את הזמן בפטפטת אימתנית מביא אותו לשתף אותנו המאזינים בשלל מחשבות אזוטריות שמתורגמות לטקסטים חלולים וחסרי תכלית על משהו שהשדרן ראה אתמול, משהו שהוא חשב היום ומשהו שמישהו יגיד לו מחר.

מהדורות החדשות הן תופעה בפני עצמה. כמה חדשות כלליות, ומיד נעבור לכתבנו שנמצא בוועידת הגליל שנערכת כרגע בכפר-בלום. למה זה אמור לעניין אותי במבזק של 10:30? כאילו, ועידת הגליל בכפר-בלום היא-היא הפרט הכי פיקנטי שהצלחת להפיק? למען האמת, גם לא ממש קריטי עבורי לדעת מי פורץ לכלבייה העירונית בטבריה, ואפילו הידיעה על מינוי מהנדס עיר חדש בעיר מגוריי קריית-שמונה לא מוציאה אותי מגדרי.

בהתחשב בכך שתחנות הרדיו האזוריות מצליחות להגיע לקהל רחב, ייתכן שהבעיה דווקא אצלי. יכול להיות שאחד המיסטיקנים יוכל לאבחן את הבעיה? הייתי מתקשר, אבל אני מה זה מתרגש.
[קישור]

לפני שנתיים וחצי חזרנו משליחות באמריקה, ואני מוכרח להודות שהמעבר חזרה היה כרוך בהרעת תנאים משמעותית. היה לנו שם בית פרוורי גדול, מיני-וואן משפחתית חדשה (וקדילאק ישנה), מנוחה בימי ראשון, שלכת צהובה-כתומה-אדומה-סגולה, והרבה שקט ונימוס. ועדיין, הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו זה הגעגוע לרדיו. ליתר דיוק, הגעגועים ל'רש לימבו'. כשאני חושב מדי פעם בערגה על היתרונות של החיים הנוחים בניו-ג'רזי, אני מיד מונה לעצמי את היתרונות הברורים של החיים בארץ, ונרגע. ורק ללימבו אין תחליף. למעלה מעשרים שנה - חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות ביום – התוכנית הזו שומרת על מעמדה כתוכנית המואזנת ביותר ברדיו האמריקני. כמה מאזינים בדיוק? לאף אחד אין מספרים מדויקים. התוכנית משודרת בלמעלה מ-600 תחנות רדיו, בחלקן בשעות שונות. ההערכות נעות בין 14 מיליון מאזינים בכל יום (הערכת הסי-אן-אן) ל-20 מיליון (הערכת מגזין טיים). לא רע. כשמדובר בתוכנית רצינית ולא עוד איזו אופרה ווינפרי, ההישג אפילו מדהים יותר.

רש לימבו, בניגוד לכמעט כל מי שעוסק בפוליטיקה בתקשורת האמריקנית הוא לא בוגר קולג' יוקרתי. הוא לא בוגר קולג' בכלל. הוא למד שני סמסטרים בקולג' נידח שהאדם הכי מפורסם שיצא ממנו (מלבד לימבו) הוא סדריק הבדרן, זה שמדבב את מוריס בסרט 'מדגסקר', ואז נזרק משם. אה כן, לימבו גם חירש. או לפחות כמעט חירש לגמרי. לפני שמונה שנים תקפה אותו מחלה שבתוך שלושה חודשים גרמה לו לאבד את השמיעה באוזן ימין לחלוטין, ואת רוב מה שהיה באוזן שמאל. הוא עבר אז ניתוח (שתל שבלולי) שמאפשר לו להמשיך בעבודתו.

מה הופך את לימבו לכוכב הגדול ביותר של הרדיו האמריקני? שני דברים. הראשון, זה הכישרון. בשירותי הצבאי בגל"צ הייתי העורך של 7:07 המיתולוגית של אלכס אנסקי שהייתה אז התוכנית המואזנת ביותר בישראל. עבדתי גם עם דורי בן-זאב, עמיקם רוטמן וגוני מרדור. ראיתי איך עושים רדיו טוב. אפילו טוב מאוד. אבל כשרון כמו של לימבו כנראה שאין. יש אצלו שילוב חד פעמי של קול מלא צבע, מוזיקליות (לפני שעשה "טוק רדיו" הוא שידר מוזיקה בתחנות רדיו ברחבי היבשת), חוש הומור נהדר - כולל הומור עצמי, ומעל הכול יכולת לנסח את עקרונות השמרנות האמריקנית בחדות ובפשטות. הדבר השני שהפך את לימבו לכוכב לא קשור אליו. הוא קשור לרונלד רייגן.

עד לשנת 1987 שלטה בשמי הרדיו האמריקני 'דוקטרינת ההגינות'. זו הייתה המדיניות של ועדת התקשורת הפדרלית. הדוקטרינה קבעה שנושאים שנויים במחלוקת חייבים להיות משודרים באופן הוגן ומאוזן. ב-1981 מינה רייגן את מרק פוולר לעמוד בראש הוועדה. ב-1985 הודיע פוולר כי לדעתו הדוקטרינה פוגעת בחופש הביטוי המוגן בתיקון הראשון לחוקה. הדמוקרטים הבינו את גודל הברוך. הקונגרס, שהיה אז תחת רוב דמוקרטי, ניסה לעגן את הדוקטרינה בחקיקה. רייגן לא התבלבל והטיל וטו. התקשורת האמריקנית השתנתה לתמיד. במאמר ב'וול סטריט ג'ורנל' מ-2005 סיכם דניאל הניגר את הפרשה כך: "רייגן הפיל את החומה הזו ב-1987, ורש לימבו היה הראשון שהכריז על עצמו משוחרר ממזרח גרמניה של השלטון השמאלני בתקשורת".

מאז, השמאל האמריקני מקבל על הראש ללא הרף מלימבו, שמכריז על עצמו כמי שמנהל את הדיון עם השמאלנים "עם חצי מוח קשור מאחורי הגב", רק כדי שזה יהיה יותר פייר.

אז מדי פעם, כשיש שקט בבית בשבע בערב, אני חומק למחשב, נכנס לאתר של איי-בי-סי וגונב כמה דקות. 12 וכמה דקות שעון החוף המזרחי. ריף הגיטרות הבלוז-רוקי של 'הפריטנדרז' מתחיל לנגן, והנה מתחילים. נעימת הפתיחה שלו גם היא שווה אזכור. השיר 'העיר שלי הלכה' הופיע על צד ב' של תקליט שדרים של להקת 'הפריטנדרז' משנת 1982. צד א' היה להיט גדול - "בק און דה צ'יין גנג". הוא נכתב על-ידי כריסי היינד, סולנית הלהקה. מדובר בשיר שמאלני אנטי קפיטליסטי. נראה לכם שזה משהו שיפריע לרש? להפך. לימבו אימץ את המנגינה ב-1988. בראיון עיתונאי ב-1997, אמר לימבו שלא רק שהוא מאוד אוהב את המנגינה, אלא שהעובדה שיוצרת השיר היא פעילת איכות סביבה, פסיכית של זכויות בעלי חיים והוא נכתב כשיר אנטי-שמרני, כל זה מבחינתו זה פשוט דובדבן על העוגה.
[קישור]

עד כמה שאני צעיר ומגניב ושייך לדור הפייסבוק - סליחה, הפליקר; סליחה, הטוויטר - ישנם כמה דברים בחיי שבהם אני מעדיף להיות אולד-סקול. לימוד קבלה הוא אחד מהם. יכול להיות שהיום - בעידן שבו כל זמרת אמריקנית בלי שם משפחה מרשה לעצמה להתהדר ברב פרטי המלמד אותה את רזי חכמת הנסתר - הדבר יישמע מעט ארכאי, אבל אני עדיין מחזיק בגרסא דינקותא הקובעת שלימוד קבלה מיועד לבני 40 ומעלה. אי לכך, כשלקחתי על עצמי להאזין ארבע שעות תמימות לרדיו הקבלה האינטרנטי kab.co.il, הדבר הראשון שניסיתי למצוא באתר המאכסן את הרדיו 'קבלה לעם' הוא היתר מיוחד שיעזור לי לצלוח את פער שש השנים המפריד ביני לבין אותו גיל 40 מיתולוגי ונכסף. התשובה, כצפוי, נמצאה מיד באזור המכונה FAQ – שאלות נפוצות. ובכן, זוהי התשובה למהססים הצעירים: "המספר ארבעים בגימטרייה מייצג את האות מ' (=40). בקבלה. האות מ' מסמלת את תכונת הבּינה. במושג 'גיל ארבעים' המקובלים התכוונו להתעוררות נקודת הבינה בלבו של האדם, כלומר, להתעוררותו של רצון מיוחד באדם שמתחיל למשוך אותו לעבר הרוחניות.

הבנתם? זה בסך הכול גימטרייה. מה אתם לחוצים? חלאס עם הפחדים, פתחו מיד את המדיה-פלייר 9, ויאללה למים העמוקים של רקיעי הרקיעים.

אחרי ארבע שעות האזנה, אני מוכרח לומר שנותרתי מעט מבולבל. לא שציפיתי מרדיו הקבלה שלי להעניק לי שיעור מתקדם בתורת הספירות, או שאכנס מיד לתוכנית מתכונים ולחשים למיגור אויבים על-פי הקבלה; אבל מצד שני, בטח שלא ציפיתי למבול קלישאות הניו-אייג' שחזר על עצמו שוב ושוב ושוב, עד שלרגע חשבתי שטעיתי ובחרתי את ערוץ המנטרה. נאמר זאת כך: אילו היה נאסר על שדרני ו/או משתתפי התחנה להשתמש במילה 'אהבה' על שלל הטיותיה, 'צמיחה' על מטר גרורותיה ו'שינוי' על אינספור גרסאותיה, היינו נשארים עם תחנת המשדרת בעיקר מוזיקה לא משהו.

אם כבר נגענו לנושא, בואו נדבר על המוזיקה. בשנים האחרונות הצטרפו כוחות מוזיקליים משמעותיים לעולם הקבלה. מדונה בחו"ל וארקדי דוכין בארץ הם רק מייצגי הז'אנר הבולטים. אי לכך, הייתי מצפה לקצת יותר השקעה ומחשבה בעריכה המוזיקלית בתחנה, כשהטיפ הראשון שאני מוכן לנדב הוא להפסיק ולהשמיע את אותו השיר פעמיים בשעתיים. בחלק מהשירים היו הביצוע וההפקה כה דלים, שממש דמיינתי את הזמרים והנגנים עומדים באולפן, לועסים מסטיק ומחכים בסבלנות לתורם לבצע בלייב את השיר בהפסקות שבין שאלה לשאלה או בין שיעור לשיעור.

בקוצר רוח מיוחד חיכיתי לשעה היעודה שבה תתחיל תוכניתו של גיל קופטש. קבלה, לא קבלה, קופטש הוא אחד הבדרנים החביבים עליי עוד מהתקופה שלפני הצבא, תקופה שבה שרצנו כמעט בכל מוצאי שבת במרתון הסטנדאפיסטים של הקאמל קומדי קלאב. אז קופטש אומנם היה שם בגופו, אבל רוחו המצחיקה או הלפחות משעשעת כאילו נגוזה ממנו לחלוטין. ברצינות כמעט תהומית הוא שוחח עם הרב מיכאל לייטמן על פרשת השבוע, וכמי שמדי פעם צופה בהנאה בפינת פרשת השבוע האינטליגנטית והמצחיקה שלו בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 ביום שישי, האכזבה הייתה קשה. לגבי החברותא הנכבדת ועם כל הכבוד, נראה שהרב לייטמן קצת משתלט על שעות שידור רבות מדי ברדיו הקבלה האינטרנטי הראשון, ונוכחותו המתמדת הבוקעת מהרמקולים מתחילה להעיק משהו אחרי כמה שעות. כבוד הרב, אז נכון שזו תחנה הנתונה למרותך הכמעט בלעדית בהיותך נושא בתואר הנכבד "מייסד ונשיא תנועת 'בְּנֵי ברוך'" המתפעלת בין השאר גם את הרדיו, ונכון שמיקרופון זה מוצר קצת ממכר, אבל בחייאתק, תן קצת ספייס.

אם חשבתם שכמאזינים לתחנה אינטרנטית פרטית תהיו פטורים מהאזנה לפרסומות, הרי שפרסומות מסחריות אולי לא תאלצו לשמוע ברדיו הקבלה האינטרנטי הראשון, אבל תוכן שיווקי תשמעו גם תשמעו. כשרויטל מאזור המרכז שואלת את אחד המקובלים כיצד עליה לחנך את בנותיה, עונה לה המקובל את שעונה, ואז לפתע, כאילו משום מקום, משתלט על המיקרופון בחור צעיר שמצהיר כי כדאי מאוד לכל הורה לרכוש את הספר 'אגדה על קוסם' שכתב – הנה מגיעה ההפתעה – הרב מיכאל לייטמן הזכור לטוב מהפסקה הקודמת, ובעצם לא רק ממנה. כן-כן, מתלהב וממשיך הבחור הצעיר שעדיין לא טרח להסביר איך פרץ פתע לאולפנו של המקובל, אפשר להשיג היום את הספר גם עם דיסק שבו קולות של משה איבגי (!) ועם מוזיקה של ארקדי דוכין (!!). רגע, עוד לא נגמר. זה היה כמו ללכת לתיאטרון, אבל בבית, מסיים הבחור. עברנו התרגשות משפחתית, וזו הייתה החוויה הכי טובה שהייתה לי עם הילדים שלי. נו, לא תקנו? בטח שתקנו. ואל תשכחו לבקש קבלה.