שופט בית המשפט המחוזי מרכז, עמי קובו, נענה לבקשת המדינה (יום ד', 1.4.20) ואסר לפרסם פרטים מהותיים מכתב האישום נגד ברק בן-עמי, המואשם ברצח בתו ברמת השרון. האיסור ניתן למרות שעל פניו הוא חסר כל היגיון ונוגד את כלל היסוד של פומביות הדיון.
בן-עמי מואשם שבתחילת החודש רצח את בתו בת עשרת החודשים וניסה לרצוח את אשתו ואת בתם האחרת, בת שלוש. למרות שמדובר בעבירות החמורות ביותר בחוק העונשין ובנסיבות חמורות במיוחד, הפרקליטות ביקשה וקיבלה איסור פרסום על שמותיהן של האישה ושתי הילדות, וכן איסור פרסום על כתב האישום, נסיבותיו והרקע שקדם לו - למעט פרפראזה שהיא עצמה הכינה.
איסור הפרסום מוזר במיוחד, משום שכאמור מותר לפרסם את שמו של בן-עמי - ולכן תמוה כיצד בכוחו למנוע את זיהוי קורבנותיו. זאת, להבדיל ממקרים של עבירות מין בתוך המשפחה, בהן נאסר (בצדק) לפרסם גם את שמות הנאשמים כדי שלא לחשוף את שמות הקורבנות. הפרקליטות נימקה את הבקשה בכך שמדובר בקטינות ובפגיעה בפרטיותן של הקורבנות - אך לא הוסיפה הנמקה מעבר לאמירה כללית זו. היא גם לא התייחסה לחוסר ההיגיון, הכרוך בכך ששמו של בן-עמי עצמו מותר בפרסום.
פרוטוקול הדיון בבקשת איסור הפרסום, שאותו הותר לפרסם, מעלה, כי הפרקליטות לא הודיעה אפילו להגנה על כוונתה לבקש את האיסור ולא העבירה לעיונה את הפרפראזה. כתמיד, הדיון התקיים והצו ניתן ללא נוכחות התקשורת, שאף היא לא ידעה על הצו המבוקש - וזאת למרות שמדובר בפגיעה בזכויות יסוד שלה ל
חופש העיסוק ולחופש הביטוי.
החלטתו של קובו לקבל את הבקשה עומדת כאמור בניגוד לעקרונות יסוד אלו, הקבועים בחוק בתי המשפט והודגשו שוב ושוב בפסיקתו של בית המשפט העליון. תמוהה גם הסכמתו לכך שהפרקליטות - צד מרכזי בתיק - היא שתקבע אלו פרטים יותרו בפרסום, ולא בית המשפט, וכל זאת ללא כל התייחסות מצידה של התקשורת, שהיא הנפגעת מן הצו. בכך הפך קובו את עצמו לחותמת גומי של הפרקליטות.
