המשטרה מבצעת רבבות מעצרים שאינם נכללים בנתונים הרשמיים, ודיווחיה עליהם אינם כוללים את כל הפרטים הנדרשים. קיימת פגיעה שיטתית בזכות ההיוועצות של העצורים ורבים מהם מובאים לבית המשפט למרות שניתן היה לשחררם בתחנות. אלו כמה מן הממצאים (יום ב', 4.5.20) בדוח חמור במיוחד של מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן.

הדוח של אנגלמן שב ומאושש טענות שנשמעות מזה שנים, בעיקר מכיוון בתי המשפט והסניגוריה הציבורית. הוא מציג תמונה של משטרה כוחנית, הפוגעת בצורה בלתי חוקית ונרחבת בזכויות יסוד, תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מן הביקורת השיפוטית, המקצועית והציבורית עליה. הדוח גם מציג בצורה ברורה את העומס העצום השורר בדיוני המעצרים בבתי המשפט, אשר מטיל ספק ממשי ביכולתם של השופטים לשקול מן הראוי את עניינו של כל עצור, ותורם גם הוא לריבוי של מעצרים מיותרים.

אנגלמן מצא, כי 123,000 מעצרים שביצעה המשטרה בשנים 2018-2016 לא נכללו בנתונים שפרסמה בשנתון הסטטיסטי שלה. המשטרה דיווחה בשנים אלו על 174,000 מעצרים, כך שבפועל היא לא דיווחה לציבור על למעלה מ-40% מן המעצרים שביצעה. זוהי הפעם הראשונה בה נחשפת תופעה חמורה זו. מדובר למשל במעצרים שבעקבותיהם לא נפתחו תיקים; מעצרים שבהם שונה סיווג התיק לאחר פתיחתו או שהוא נגנז; מעצרים לזמן קצר ושחרור בשטח; מעצרים שבהם הובא העצור לתחנה וקצין לשחררו; ובמעצרים בעקבות עבירות תנועה, או בגין אי-תשלום חוב להוצאה לפועל וכדומה. המשטרה הודתה בתגובה, כי היא מפרסמת נתונים חלקיים בלבד, בנימוק הסתמי ש"בשנתון הסטטיסטי לא ניתן להציג את כלל הנתונים המתייחסים לשימוש בסמכות המעצר".

עוד מעלה הדוח, כי שוטרים מתעלמים בצורה שיטתית מהחובות המוטלות עליהם במסגרת המעצרים: ב-24% מן הדוחות לא נרשמה עילת המעצר, כך שלא ניתן לדעת בדיעבד האם הוא היה חוקי; וב-43% מהם לא נרשם מתי הובא העצור לתחנת המשטרה, כך שלא ניתן לבחון האם הוחזק במסגרת השעות הקבועה בחוק ולא ניתן לבדוק טענות שלו על התנהלות השוטרים והחקירה. היו גם מאות מקרים של דוחות מעצר כפולים בהם השעות אינן זהות - מה שמאפשר למשטרה להחזיק עצורים מעבר ל-24 השעות הקבועות בחוק. בבדיקה מדגמית עלה, כי ב-17% מהתיקים לא בוצעו פעולות חקירה כלשהן - כך שלא הייתה הצדקה למעצר. עוד נמצאו חוסרים רציניים במאגר הנתונים של המשטרה: 21,000 מעצרים (12% מאלו שבוצעו בשנים שנבדקו) אינם מופיעים במאגר - אולי משום שהדוחות נותרו בכתב יד.

עדיין נקבעים יעדי מעצרים

ממצא מרכזי נוסף הוא, שהמשטרה פוגעת בצורה קבועה בזכותם של העצורים להיוועץ בעורכי דין. היא אינה מתעדת בצורה מסודרת את הפעולות שעליה לבצע כדי לוודא שעצור המבקש להיוועץ בעורך דין, אכן יוכל לממש זכות חוקתית זו. הפגיעה קשה במיוחד במי שמבקשים להיעזר בסניגור ציבורי - דהיינו מי שידם אינה משגת לשכור סניגור, או שהם אזרחים נורמטיביים שאין להם עורך דין קבוע. ב-23% מן המקרים שבדק משרד המבקר, טופס הבקשה לקבל סניגור ציבורי הוכן רק לאחר שהעצור נחקר; 66% מן הבקשות הועברו בפועל לסניגוריה הציבורית רק לאחר החקירה. כלומר: מדובר בהתנהלות שיטתית ורוחבית של הפרת החוק.

אנגלמן מצא אישוש לטענות הנהלת בתי המשפט והסניגוריה הציבורית, לפיהן המשטרה מביאה יותר מדי עצורים לבית המשפט ואינה משתמשת בסמכותם של קצינים לשחרר עצורים בתנאים מגבילים. בשנים שבדק משרד המבקר שוחררו בידי קצינים רק 16% מכלל העצורים. המשטרה אומנם טוענת שהדבר נובע מכך שלקצינים אין די סמכויות, אך משרד המבקר מפריך טענה זו: הוא בדק 30,000 מעצרים, ומצא שב-52% יכולה הייתה המשטרה לשחרר בעצמה את העצורים. המשטרה מצידה לא אספה בחמש השנים האחרונות נתונים על השימוש בשחרורים בידי קצינים. אנגלמן אינו מסביר את פשר התנהלות המשטרה; נראה שהיא נובעת משילוב של קיבעון מחשבתי, חוסר רצון לקחת אחריות, יצירת הד תקשורתי בחלק מן המקרים והפעלת לחץ על העצורים.

כאשר כיהן יוחנן דנינו כמפכ"ל המשטרה (2015-2011), הוא הגדיר את מספרי המעצרים בכלל והמעצרים עד תום ההליכים בפרט, כמדד מרכזי לעבודת המשטרה. בזמן אמת נטען, כי מדדים אלו גורמים למעצרי שווא כדי להציג "ביצועים" משופרים. המפכ"ל הקודם, רוני אלשיך, ביטל מדדים אלו. אולם, מגלה אנגלמן, בשלושה מחוזות (בדוח לא נאמר אלו מחוזות) נקבעו יעדים שנתיים בתחום המעצרים - וכך שב ועלה החשש מפני מעצרי יתר.

בעיות נמצאו גם בטיפולם של בתי המשפט בתחום המעצרים. בדיקת משרד המבקר העלתה, כי ביום דיונים ממוצע מובאים בפני שופט 21 עצורים. אם הדיונים נמשכים חמש שעות, מדובר ברבע שעה בלבד לכל עצור - זמן שספק רב אם די בו כדי לבחון את הראיות ועילת המעצר. בבית משפט השלום בתל אביב דן כל שופט ב-78 מעצרים ביום בממוצע - דהיינו חמש דקות לעצור אם יום הדיונים נמשך שבע שעות. בתי משפט השלום - אליהם מובאים כל עצורי הימים - מאפשרים להגיש בקשות מעצר רק בשעות הבוקר המוקדמות. המשמעות היא, כי עצורים עלולים להישאר במעצר יממה נוספת רק מסיבות של לוחות הזמנים השיפוטיים.

לא משתמשים באיזוק האלקטרוני

במערכת בתי המשפט הצטברו 150 מיליון שקל בכספי ערבויות לשחרור עצורים, אך לא נעשה דבר כדי להחזירם לערבים עם פקיעת הערבויות - קובע אנגלמן. בעיה נוספת היא היוועדות חזותית בדיוני מעצר, אשר הפכה לחיונית עם הקורונה: הנושא נדון מזה שבע שנים ואינו מתקדם בשל מחלוקת בין המשטרה, שירות בתי הסוהר והנהלת בתי המשפט.

הנתונים שבדוח מלמדים, כי המשטרה ממהרת לבקש מעצרים מלאים ובתי המשפט נענים לבקשותיה. חוק המעצרים משנת 1996 נועד להקטין את מספר המעצרים המלאים בכלל, ובפרט את מספר המעצרים עד תום ההליכים - אך התמונה בפועל היא הפוכה. בעוד שבאותה שנה ביקשה המדינה מעצר עד תום ההליכים רק ב-11% מכלל תיקי המעצרים, בשנת 2018 הגיע השיעור ל-35%. המשטרה מבקשת מיוזמתה שחרור בתנאים מגבילים רק בחלק קטן מן הדיונים, ושיעור זה לא השתנה למרות שהחוק קובע במפורש, שמעצר מלא הוא החלופה האחרונה ולא הראשונה.

האמצעי החילופי המרכזי למעצר עד תום ההליכים הוא מעצר בית באיזוק אלקטרוני - אך נתוני הדוח מלמדים עד כמה השימוש בו הוא דל. בעוד שבשנת 2018 נפתחו קרוב ל-15,000 תיקי מעצר עד תום ההליכים, ברשות השב"ס רק 600 מערכות איזוק אלקטרוני. חמור מכך: רבע מהן כלל לא נוצלו באותה שנה. כלומר, אפילו בהנחה שמעצר עד תום ההליכים נמשך שנה - הרי שלפני שנתיים נעשה שימוש באיזוק אלקטרוני רק ב-3% מכלל התיקים האפשריים. אנגלמן מציין, כי החזקת כלוא עולה למדינה 120,000 שקל בשנה, בעוד האיזוק האלקטרוני עולה רק 60,000 שקל, ואילו הקמת מסגרת ממשלתית לשחרור בתנאים מגבילים תעלה רק 40,000 שקל בשנה. כלומר: מעבר לפגיעה בזכויות יסוד, המעצרים עד תום ההליכים גם יקרים מאוד.

מטר מרובע אחד לעצור

פרק נוסף בדוח דן בתנאי המעצר בשירות בתי הסוהר. הממצא המרכזי הוא, שהמדינה אינה מקיימת את פסק דינו של בג"ץ בנוגע לשטח המחיה המינימלי לכלואים. עובדה זו הייתה ידועה מהודעותיה של המדינה לבית המשפט העליון, ואנגלמן מחדד אותה. בחודש הנוכחי אמור היה שטח המחיה להגיע ל-4.5 מ"ר לעצור, אך בפועל רק מחצית מן הכלואים יזכו לקבל אותו. הממשלה החליטה, כי תקיים את פסק הדין רק במאי 2027 - דהיינו באיחור של שבע שנים; לבג"ץ אין כלים לכפות עליה לקיימו במועד. תחזית הכליאה לשנים הבאות מלמדת, כי הצפיפות תחזור להיות בניגוד לפסיקה, שכן בשנת 2040 יחסרו לשב"ס 8,000 מקומות כליאה - דהיינו שליש מכלל המקומות הדרושים.

אנגלמן גם מאושש את דיווחיה החוזרים ונשנים של הסניגוריה הציבורית על תנאי מחיה ירודים בבתי הכלא. הדוח מוסר על תנאים קשים בבתי המעצר ניצן, תל אביב, הדרים, ירושלים וקישון. מצוקת המקום גם גורמת לכך, שעצורי ימים מוחזקים יחד עם מי שנעצרו עד תום ההליכים - וזאת בניגוד לחוק. ב-12 מתוך 22 בתי המשפט נאלצים העצורים להמתין בתאים בהם יש לכל אחד מהם מטר רבוע אחד ואף פחות; המצב חמור במיוחד בבתי משפט השלום בירושלים (20 עצורים בתא של שמונה מ"ר) ובתל אביב. בדיקת משרד המבקר העלתה, כי עצורים שוהים בבתי המשפט למעלה משבע שעות - בעוד דיון מעצרים ממוצע נמשך שבע דקות.

הדוח גם מאשר את תלונותיהם של עצורים ועורכי דין על ההסעות הממושכות לבתי המשפט, המבוצעות בידי יחידת נחשון של השב"ס. הנסיעות כוללות שהות במתקני כליאה זמניים, בהם התנאים הפיזיים קשים עוד יותר מאשר בבתי הכלא. הן נמשכות שעות ואף ימים, כאשר דיון מעצר ממוצע נמשך כאמור שבע דקות בלבד. הסעת עצור למרחק של כמה עשרות ק"מ נמשכת רוב היום, ואילו נסיעה למרחק של 200 ק"מ ומעלה נמשכת שלושה ואף ארבעה ימים, כולל לילות בתנאי מעבר בלתי סבירים בעליל. מאז 2013 נדונה הקמת אולמות משפט בסמוך לחלק מבתי המעצר - ודבר לא נעשה.

בשנת 2018 הובילה נחשון 404,770 כלואים - דהיינו למעלה מ-1,600 בכל יום דיונים - למרחק של 28,500 ק"מ ביום. המשמעות היא, שהמרחק הממוצע לכל כלוא הוא 18 ק"מ - ולמרות זאת, כפי שמציין אנגלמן, מדובר בנסיעות שנמשכות שעות על גבי שעות, בכלי רכב צפופים ועל מושבי ברזל, כולל המתנה בתנאים קשים. ממצא נוסף מלמד, כי עצורים בעלי רקע פסיכיאטרי שוהים ברכב של נחשון במשך שלוש-שבע שעות עד שהם מגיעים ממקום המעצר לבית החולים הפסיכיאטרי - מצב הפוגע קשות בכבודם ובזכותם לתנאי מחיה בסיסיים.