עובדות במשכן נשיאי ישראל בתקופתו של
משה קצב סירבו לעבוד במחיצתו, בעיקר בשעות נוספות, בין היתר בשל השמועות שנפוצו בנוגע לעבירות מין שהוא מבצע בנשים. העובדות גם סבלו מהתעמרות ופגיעה בתנאי העסקתן, ובבית הנשיא - שמנכ"לו היה אריה שומר - שררו אי-סדרים והתנהלות בלתי תקינה. כך עולה מפסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים.
השופט עמיצור איתם הורה (7.5.20) לנציבות שירות המדינה להעניק לחמש עובדות תנאים מועדפים של פנסיה תקציבית, לאחר שקבע שהנציבות פעלה באפליה בוטה כלפיהן. הנציבות הסכימה להעניק תנאים אלו - במקום פנסיה צוברת - לחמישה עובדים ועובדות אחרים, שהתלוננו אף הם על שהתרחש בתקופת כהונתו של קצב, אך סירבה להעניק אותם לחמש העובדות האחרות. ההכרה בעובדים הקודמים ניתנה בשל "אי-סדרים ואווירה קשה של יחסי עבודה לא תקינים והתעמרות מצד מנהלים בבית הנשיא".
התביעה הוגשה בידי קרן מלתבשי (מנהלת מדור כספים וחשבות), דפנה בריל-אשכנזי (מרכזת חנינות בלשכה המשפטית), דרורה קורפל (מנהלת ענף פניות ציבור), רבקה תמיר (מרכזת טקסים ואירועים) ודקלה תקוטיאל (רכזת לענייני חנינות). הן החלו לעבוד בלשכת נשיא המדינה בשנים 1999-1996, בעת כהונתו של
עזר ויצמן, וכולן נקלטו לעבודה דרך חברות כוח אדם - למרות שבפועל היו עובדות בית הנשיא. קצב שימש כנשיא בשנים 2007-2000. בשנת 2004 הן נקלטו כעובדות מדינה, ומשנת 2009 הן מבוטחות בפנסיה צוברת.
בתביעתן של העובדות נטען, כי מדובר היה ב"אי-סדרים חמורים בכל הקשור לניהול משאבי אנוש וכוח אדם, וחמור מכך - לפחד קבוע משרירות לב ומחרב פיטורים מונפת, וחלקן אף נחשפו להתעמרות ממש". בריל-אשכנזי טענה, כי היא סבלה מנסיונות לפגוע בהיקף משרתה משום שסירבה לעבוד שעות נוספות לצידו של קצב ולשמש כמנהלת לשכתו, לנוכח "שמועות בלתי פוסקות על יחס בלתי ראוי לנשים והטרדות מיניות שלהן". לדבריה, נעשה ניסיון להפחית ברבע את היקף משרתה לאחר שדיווחה על הריונה, והיא ספגה "עלבונות, נזיפות וצעקות" והייתה תחת "איום מתמיד בפגיעה בפרנסתה ואף פיטורים".
גם קורפל טענה, כי נדרשה להחליף עובדות אחרות בלשכתו של קצב "בשעות מאוחרות ובלתי מקובלות", סבלה נסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בהיקף משרתה והייתה בחשש מתמיד למעמדה ולפרנסתה - חשש שהיה חמור במיוחד משום שהתאלמנה ונותרה מפרנסת יחידה. תמיר טענה, כי ספגה פגיעה קשה במעמדה ובזכויותיה, עלבונות והתעמרויות בתקופתו של קצב - כולל תשלום של מחצית משכרה ונסיונות בלתי חוקיים לפטר אותה. לדבריה, המשנה דאז למנכ"ל בית הנשיא,
משה מזרחי, ניסה לפטר אותה לבקשתו של קצב, שככל הנראה לא ראה בעין יפה את עמידתה על כבודה ואת מחאותיה על פעולות בלתי תקינות. תקוטיאל טענה, כי גם היא ביקשה שלא למלא את מקומן של עובדות אחרות בלשכתו של קצב, ספגה עלבונות וצעקות והיו פגיעות בתנאי עבודתה.
המדינה ביקשה לדחות על הסף את התביעה, בנימוק של התיישנות. איתם אומר שהצדק איתה, אך כאמור הוא מקבל את התביעה בשל האפליה הבוטה - כלשונו - בין חמשת העובדים הראשונים לבין התובעות. הללו העלו טענות זהות לאלו שהעלו קודמיהן, אך כאמור החלטת המדינה לגביהן הייתה שונה ובלתי מנומקת. לדברי איתם, המדינה לא הביאה עדים שיסבירו מדוע התובעות לא נקלטו מלכתחילה כעובדות מדינה ומה היו התנאים ששררו אז בבית הנשיא, ולכן הוא מקבל את גרסאותיהן לגבי היחס אליהן וחששותיהן מפני קצב. הוא גם מעיר, כי היה ראוי לקלוט את התובעות כבר לפני למעלה מ-20 שנה כעובדות מדינה, וכי בית הנשיא התנהל אז בצורה שכיום איננה חוקית.
נש"מ חויבה בתשלום הוצאות בסך 5,000 שקל לכל תובעת. נציגי הציבור צבי גל ונתן מזרחי הסכימו עם איתם. את התובעות ייצג עו"ד גבריאל גורל, ואת המדינה - עו"ד אביגיל ון-וייק שפילמן.
