בית הדין הרבני בתל אביב ביטל ממזרות לאחר 40 שנה, בקבלו את הגרסה לפיה הקביעה המקורית התבססה על טענות שקריות. פסק הדין ניתן בידי אב בית הדין, הרב אבירן יצחק הלוי, והוא כולל מאות עמודים ועוד שמונה קבצים של תמיכה מצד עמיתיו לבית הדין ודיינים נוספים.
לפני 40 שנה הגיעו בני זוג מדרום הארץ לבית הדין הרבני ובקשו להתגרש במהירות, כאשר האישה בהריון מתקדם. היו אלו נישואיה השניים של האישה, לבן-דודה שהיה מבוגר ממנה ב-18 שנה. הבעל טען, כי אשתו עזבה את הבית לפני זמן רב, והיא מתגוררת עם גבר אחר באשדוד, ממנו הרתה. האישה אישרה את העובדות, והמאהב-לכאורה חתם על הצהרת אבהות על העובר, הנושא את שם משפחתו עד היום. בית הדין הרבני ברחובות סידר מיד גט לבני הזוג וקבע, כי הבן שייוולד הוא ממזר ויש לרשום אותו ברשימת מעוכבי החיתון.
לפני שנתיים הגיע הבן לבית הדין הרבני בתל אביב יחד עם אמו ובעלה המקורי וביקש להתיר אותו מכבלי הממזרות. ההורים טענו, כי הילד הנושא את שמו של המאהב, הוא בעצם ילדם המשותף. האישה אמרה כי סיפרה לבית הדין שהילד אינו מבעלה כיוון שהוא הסכים לגרש אותה רק אם תצהיר שהילד אינו שלו, כדי שלא יהיה חייב במזונות. השניים לא ידעו, כי בכך הם גוזרים ממזרות על בנם וכל צאצאיו לכל הדורות. עוד טענו השניים, כי אחד העדים בחתונתם היה חילוני גמור ולכן יש מקום לפסול את נישואיהם הראשונים, וממילא לבטל את הממזרות.
האישה הציגה בדיקת פוליגרף שאישרה, כי היא דוברת אמת באומרה שבעת שנכנסה להריון קיימה יחסים מלאים עם בעלה. בית הדין שלח את בני הזוג לבדיקת פוליגרף מטעמו. הם נמצאו דוברי אמת כאשר נשאלו האם קיימו יחסים בחודשים שלפני ההריון והאם אחד מעדי הקידושין לא היה שומר תורה ומצוות.
הרב הלוי והדיינים הרב אפרים כהן, הרב יאיר בן-מנחם והרב איתן זן בר כתבו כל אחד בנפרד פסק דין נרחב, המתחיל מהרמב"ם והשולחן-ערוך ומגיע עד פוסקי הדור האחרון (הרב
יוסף שלום אלישיב, הרב בצלאל ז'ולטי, הרב
עובדיה יוסף, הרב שלום משאש, הרב משה פינשטיין ואחרים). הם ביקשו מארבעה דיינים וראשי כוללים לדיינות, ובהם הרב הראשי של באר שבע, הרב יהודה דרעי, לבחון את הנושא ולכתוב מאמרים הלכתיים משלהם.
הנימוק העיקרי להתרת הממזרות היא הפגמים הקשים שנפלו בנישואיהם של בני הזוג, ואשר מובילים לכך שמבחינה הלכתית הם לא היו נשואים - וממילא, אף אם הבן נולד מן המאהב, הוא אינו ממזר. בית הדין מאריך להוכיח שאחד מעדי הנישואין היה חילוני לחלוטין, אשר חילל שבת ואכל טריפות. עוד צוין, כי הרב שקידש את בני הזוג לא למד במוסדות כמצופה מרב וביצע טעויות גסות בכתובה (כולל עריכת הנישואין בערב פסח, בניגוד להלכה) - מה שמחזק את ההנחה שהוא החתים עליה עד פסול.
בנוסף לפסילת הנישואין מלכתחילה, הסכימו כל שמונת הרבנים, כי יש לקבל את הגרסה לפיה בתקופה הרלוונטית קיימו בני הזוג יחסי אישות, וחזרו על הכלל הבסיסי ולפיו "רוב בעילות אחר הבעל". הדיינים התרשמו, כי "האישה שבפנינו היא אישה כשרה, צנועה והגונה, שנסיבות חייה לא היו קלים ופשוטים, והשתכנענו, כי היא לא בגדה בבעלה בזמן שהייתה נשואה. מה שאמרה האישה בשעתו, שהבן אינו מבעלה, אין בו כדי לקבוע ממזרות, מאחר שהתורה נתנה נאמנות לאישה רק כדי להכשיר את בנה ולא לפוסלו. יש לצרף להיתר את טענת האב והאם שעד הקידושין היה פסול".
הדייינים אומרים, כי לבני הזוג יש כיום הסבר הגיוני מדוע טענו בשעתו שהמאהב - שכבר נפטר ולא ניתן היה לחקור אותו - הוא אבי הילד. יש גם לראות זאת על-רקע היחסים המעורערים מאוד ששררו אז בין השניים, ואשר כללו אלימות פיזית מצד הבעל, כולל מהלומות שגרמו לה להפיל ומעשי אונס. עוד צוין, כי פסק הדין בבית הדין ברחובות נחתם בידי שני דיינים בלבד ולא בידי שלושה כנדרש, וכי ניתן לבטלו משום שהדיינים הוטעו על-ידי בסיס עובדתי שגוי שהונח בפניהם במכוון. גם העובדה שהבן - לו עצמו יש כיום שני ילדים - נושא את שמו של המאהב אינה מוכיחה דבר, משום שזהו הגבר שגידל אותו.
