בג"ץ אוסר (יום ב', 25.5.20) להרוס את הדירה בה התגורר המחבל מחמוד עטאונה, אחד מחברי החוליה שרצחו באוגוסט 2019 את החייל דביר שורק. השופטים עוזי פוגלמן וענת ברון - הסבורים עקרונית שיש לדון מחדש בהרכב מורחב בכל נושא הריסת הבתים - קיבלו את עתירת בני משפחתו של עטאונה, מול השופט דוד מינץ שקבע שיש לדחות אותה.

בהינתן דעותיהם של השופטים כפי שהושמעו בפסקי דין קודמים, התוצאה אינה מפתיעה. בעתירות קודמות נגד הריסת בתי מחבלים, היה רוב לשופטים הסבורים שאין מקום לדיון מחודש בסוגיה העקרונית - קבוצה המהווה את רוב שופטי העליון. בדעה שונה מחזיקים בעיקר פוגלמן, ברון, מני מזוז וג'ורג' קרא. מדובר במקרה חריג, בו קיים רוב בהרכב למי שמהווים מיעוט בקרב כלל שופטי העליון. הנשיאה אסתר חיות מסתייגת מדיון נוסף בסוגיית הריסת הבתים, ורק בידה הסמכות להורות על כך. פסק הדין הנוכחי מעורר את החשש, שבניגוד לקו המוצהר של בג"ץ - הוא עלול לעיתים להיות "בית שופטים", עם פסיקות סותרות, ולא בית משפט הדבק בקו שלו-עצמו.

הנימוק העיקרי של ברון ופוגלמן הוא השיהוי - הזמן שחלף בין הפיגוע לבין הוצאת צו ההריסה. כאמור, הפיגוע בוצע באוגוסט 2019, כתב האישום הוגש חודשיים לאחר מכן, אך צו ההריסה - לקומה השנייה בבית המשפחה בכפר כאחיל, בה התגורר עטאונה עם אשתו ושלושת ילדיהם - הוצא רק בינואר השנה. המדינה הסבירה, כי פער הזמן נבע מאיסוף המידע על חלקו של עטאונה בפיגוע ובהליך קבלת ההחלטה על ההריסה. בתיהם של יתר ארבעת חברי החוליה נהרסו, בהתאם לצווים שהוצאו עם העמדתם לדין ולאחר שעתירותיהם לבג"ץ נדחו.

ברון אומרת כי צו ההריסה אינו מידתי משום שאין כל הוכחה לכך שאשתו של עטאונה וילדיהם - שהגדול בהם הוא בן 16 - ידעו על כוונותיו. ברון חוזרת על עמדתה, לפיה בהעדר הוכחה לידיעה שכזאת, הרי שהריסת בית מהווה צעד בלתי מידתי ולכן בלתי חוקתי. עוד היא אומרת כי ההרתעה שלדברי צה"ל עומדת ביסוד הריסת בתי מחבלים, אינה מושגת כאשר ההריסה מבוצעת זמן רב יחסית לאחר הפיגוע.

ברון גם מביעה ספק, האם הריסת בית עטאונה חודשים רבים לאחר הריסת בתיהם של יתר המחבלים, תיקשר בתודעת הציבור להירצחו של שורק. ברון מדגישה, כי לא נפל פגם בהתנהלות המדינה, אך בפועל - הזמן שחלף הופך את ההריסה לבלתי מוצדקת מבחינת ההרתעה. "בהעדר האפקט ההרתעתי, צו ההריסה עוטה כסות עונשית בלבד, וככזה הוא לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות", קובעת ברון.

פוגלמן שם את הדגש על חלוף הזמן. לדבריו, תכלית ההרתעה נפגעת ככל שההריסה מתרחקת מן האירוע, ואף נוצרת ציפייה מצד בעלי הבית ודייריו שהם לא ייפגעו. הוא אומר כי המדינה לא הצליחה להסביר מדוע נדרש חודש בין הגשת כתב האישום נגד חברי החוליה לבין המלצת השב"כ להרוס את דירתו של עטאונה, כאשר בנוגע ליתר חברי החוליה - ההמלצות היו מהירות בהרבה. הוא נותן משקל במקרה הנוכחי בעיקר לציפייתם של בני המשפחה לפיה הבית לא ייהרס, וזאת בשל הזמן ההולך ועובר.

מינץ אומר בדעת המיעוט, כי היה הבדל בין ברור עטאונה לבין חבריו שהודו מיד בחלקם ברצח, ולכן יש מקום להבדל בין מועדי הריסות הבתים. המדינה גם הסבירה במעמד צד אחד מדוע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הביא את הסוגיה להכרעת "הגורמים המדיניים הבכירים ביותר" - מה שגרם לעיכוב נוסף - ומינץ אומר כי הסברים אלו מקובלים עליו. "להשקפתי יש לברך על הזהירות שננקטה על-ידי כל הגורמים במקרה זה", הוא מעיר. את העותרים ייצגו עוה"ד נדיה דקה ודניאל שנהר, ואת המדינה - עו"ד ראובן אידלמן.