התעשיין עזריאל פויכטוונגר לא יפצה את קופת הפירוק של החברה שהייתה בבעלותו על קריסתה לאחר שמכר אותה בשנת 2011 לרפי פלד ואריה גבעוני. כך קובעת סופית (יום ה', 18.6.20) שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר. בפסק הדין גם קובע לראשונה בית המשפט העליון מהם גבולות אחריותו של מוכר חברה, אם מתברר בדיעבד שרוכשיה היו נוכלים ומוטטו אותה.

פלד - לשעבר מפכ"ל המשטרה ומנכ"ל חברת החשמל - וגבעוני, שהיה אז יזם נדל"ן, פעלו יחדיו בשנים 2002-2000. הם רכשו שורה של חברות במאות מיליוני שקלים, בעסקות אותן רקם איש שוק ההון טל יגרמן. פוכטוונגר תעשיות עסקה בתחומי החשמל והבקרה לצרכי תעשיה, תשתיות ומבני ציבור. פלד-גבעוני רכשו אותה ב-200 מיליון שקל, אותם קיבלו בהלוואות מתשעה גורמים ובמרכזם בנקים. פויכטוונגר נותר היו"ר עד דצמבר 2001 והמנכ"ל עד ינואר 2002; הקבוצה כולה קרסה בשנה שלאחר מכן, בשל מעשי מרמה רחבי היקף שביצעו פלד, גבעוני ויגרמן.

מפרק פויכטוונגר תעשיות, רו"ח חן ברדיצ'ב, תבע את אנשי הקבוצה (כולל דוד הבי), והם חויבו לפצות את קופת הפירוק ב-36 מיליון שקל. לעומת זאת, השופט עופר גרוסקופף (אז במחוזי מרכז וכיום בעליון) דחה את תביעתו נגד פויכטוונגר, באומרו שהוא לא אמור היה להבין שהרוכשים הם נוכלים ועלולים למוטט את החברה. וילנר דחתה את ערעורו של ברדיצ'ב, כאמור - תוך דיון בגבולות אחריותו של בעל השליטה בחברה פרטית ובנקודת האיזון בין האינטרסים שלו לבין טובת החברה.

"האיזון הגלום בחובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה בין טובתו האישית לבין טובת החברה, וכנגזרת מכך - היקף הביקורת השיפוטית על פעולותיו, הם משתנים המקבלים את ערכם בהתאם לסוג הפעילות הנדונה. אין לקבוע סטנדרט התנהגות זהה לבעל שליטה המוכר את שליטתו בחברה ולבעל שליטה המפעיל את שליטתו בחברה. בדומה לכך, אף במסגרת הפעלת השליטה עצמה על-ידי בעל שליטה יש להבחין בין סוגים שונים של פעולות", קובעת וילנר.

וילנר ממשיכה ומתייחסת לשאלת האחריות בעת מכירת השליטה: "הטלת חובה רחבה ומכבידה על כתפיהם של בעלי שליטה המבקשים למכור את מניותיהם עלולה להוביל לפגיעה ביעילות השוק ובזכויות הקניין של מוכר השליטה. לעומת זאת, הסרת כל חובה מבעל השליטה המוכר עלולה להוביל לכשלים אשר בגדרם השליטה בחברות תועבר לגורמים מפוקפקים באופן שיגרום נזק ממשי לרבים, ובסופו של דבר אף לשוק בכללותו... ברור כי על כלל האחריות שייקבע לשמש ככלי מאזן 'המהלך בין הטיפות', ואשר לא יוביל למחירים גבוהים מדי באף אחד מהמישורים שיכולים להיות מושפעים כתוצאה מכך".

הכלל שקובעת וילנר הוא: "האחריות בגין הפרת חובת ההגינות תוטל על בעל שליטה בגין מכירה חובלת [שאחריה מתמוטטת החברה הנמכרת], אם ידע (או עצם עיניו מלדעת) על קיומן של נסיבות אשר אדם סביר שהיה יודע על קיומן היה צופה ברמת וודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה. ובמילים אחרות, כלל האחריות המוצע בוחן בשלב הראשון את מצב תודעתו הסובייקטיבי של בעל השליטה (אילו נסיבות היו בידיעתו), ובשלב השני, לאור ידיעותיו אלה בפועל, בוחן אם חרג בעל השליטה מסטנדרט התנהגות סביר".

וילנר גם מציבה מספר סימנים מעידים, העשויים לעורר את החשד בדבר כוונותיו של הרוכש: "היות הרוכש על סף חדלות פירעון; מימון הרכישה באשראי ממקורות מפוקפקים או בתנאים מגבילים ביותר; ותשלום של פרמיית שליטה גבוהה במיוחד". היא מדגישה, כי אין המדובר ברשימה סגורה וכי הסימנים ישתנו ממקרה למקרה.

בבואה להחיל כללים אלו על התנהלותו של פויכטוונגר אומרת וילנר, כי הוא לא יכול היה לצפות בוודאות גבוהה שהמכירה לפלד-גבעוני תוביל לקריסת החברה. מניעיו במכירה היו טהורים והוא רצה שהחברה תמשיך להתקיים. פרמיית השליטה אומנם הייתה גבוהה במיוחד (265% מעל שווי השוק), אך מוצדקת בנסיבות העניין - בין היתר משום ששווי השוק היה נמוך מדי. אומנם מעורבותו של יגרמן, שכבר היה נגדו כתב אישום, אמור היה לעורר את חשדו של פויכטוונגר, אך גם גורמים אחרים בשוק ההון נתנו אמון ב-יגרמן ואילו פויכטוונגר ביצע מספר בדיקות לגבי קבוצת פלד-גבעוני. פויכטוונגר גם לא יכול היה לדעת שאופן מימון העסקה נדון לכישלון ולא ידע על מצבה הפיננסי האמיתי של הקבוצה.

טענות נוספות של ברדיצ'ב נגעו לפעילותו של פויכטוונגר בחודשים שאחרי המכירה, עד שכאמור עזב את הקבוצה. לטענתו, באותם חודשים התרחשו מספר אירועים שחייבו אותו לפעול כדי למנוע פגיעה בחברה, אך הוא הסתיר אותם מהציבור ומהרשויות. בדחותה את הערעור אומרת וילנר, כי מדובר בתקיפת ממצאי עובדה של גרוסקופף ואין לכך הצדקה. היא מתייחסת בצורה פרטנית רק לטענה לפיה פויכטוונגר לא דיווח ש-יגרמן הפך למנהל בפועל בחברה, ומשיבה שבאותה תקופה לא היו ל-יגרמן סמכויות ניהול דה-פקטו ולכן לא חלה על פויכטוונגר חובת דיווח כלשהי.

השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם מסקנותיה של וילנר, אם כי לדעתה יש להרחיב מעט את חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה בעת מכירת מניותיו. לגישתה, "בעל השליטה לא יוכל להסתתר מאחורי טענה של בערות מוחלטת ביחס לרוכש, וכי עליו לערוך בירור מסוים, ולו בסיסי, ביחס לעובדות הנוגעות אליו. חשוב להדגיש: הכוונה היא לחלל תודעתי מלא ביחס לרוכש ולנסיבותיו, בבחינת I don't know and I don't care אשר לשיטתי לא ייחשב קביל". וילנר הסכימה עם הערות אלו.

השופט יוסף אלרון סבור, לעומת זאת, כי יש להפחית עוד יותר את אחריותו של המוכר: "על בעל שליטה בחברה המוכר את שליטתו אין חובה להידרש לכישוריו העסקיים של הרוכש, וזאת אף אם מתעורר בעיניו ספק בעניין. לגישתי, במקרים שבהם הרוכש בזז את נכסי החברה, בעל השליטה המקורי לא יחוב בגין כך בהפרת חובת ההגינות שלו כלפי החברה, אלא אם הרוכש התכוון לעשות כן כבר במועד ביצוע העסקה".

ברדיצ'ב חויב בתשלום הוצאות בסך 35,000 שקל. את ברדיצ'ב ייצגו עוה"ד עו"ד נדב ויסמן, לירן בר-שלום ועדי קופל-אביב; את פויכטוונגר ייצגו עוה"ד בועז בן-צור, אברהם אברהמוף ושי תמר; ואת כלל ביטוח - עוה"ד משה עבדאי ועודד צדרבוים.