בית המשפט העליון של ארה"ב ביטל (יום ב', 29.6.20) חוק של מדינת לואיזיאנה, שמשמעותו הייתה שבמדינה כולה תישאר רק מרפאה אחת המבצעת הפלות. זהו פסק הדין הראשון של בית המשפט בנושא רגיש זה מאז נוצר בו לכאורה רוב שמרני.
הפסיקה בנושא ההפלות היא אבן הבוחן לשופטים שמרנים מול ליברלים בבית המשפט העליון של ארה"ב, מאז פסק הדין בתיק "רו נגד ווייד" משנת 1973, בו נקבע שאיסור על הפלות איננו חוקתי. מטבע הדברים, פסיקה זו מקובלת על השופטים הליברלים ולא על השופטים השמרנים - אך היא נותרה בעינה ב-47 השנים האחרונות.
האבחנה המקובלת בין שופטים שמרנים לליברלים היא בהתאם לנשיאים שהמליצו על מינוייהם בפני הסנאט - רפובליקנים מול דמוקרטים, בהתאמה. חמישה מבין תשעת השופטים הנוכחיים מונו בהמלצת נשיאים רפובליקנים: הנשיא ג'ון רוברטס והשופטים קלרנס תומס, סמואל אליטו, ניל גורסוץ' וברט קוואנו - שני האחרונים הם מינויים של דונלד טראמפ. בידי נשיאים דמוקרטיים מונו רות בדר-גינזבורג, סטיבן ברייר, אלנה קגן וסוניה סוטומאיור. אולם רוברטס מצטרף לעיתים לליברלים ומכריע את הכף לטובתם - כפי שנעשה גם בפסק הדין הנוכחי.
החוק בו מדובר התקבל בלואיזיאנה בשנת 2014, והוא מתיר לבצע הפלות רק בידי רופאים היכולים לעבוד בבתי חולים הסמוכים למרפאת ההפלה. תומכיו טענו, כי הוא מבטיח את בריאותן של הנשים משום שהן יוכלו לקבל טיפול מיידי במקרה של סיבוכים. מתנגדיו טענו, כי רק במקרים נדירים יש צורך באשפוז אחרי הפלה וכי הוא אינו מותנה במקום עבודתו של הרופא שביצע את ההפלה. חוק זה היה כמעט זהה לחוק של מדינת טקסס, אותו פסל בית המשפט העליון בשנת 2016 ברוב של חמישה נגד שלושה.
מבין חמשת הרופאים המבצעים הפלות בלואיזיאנה, רק שניים עמדו בתנאי זה: האחד בניו-אורלינס והשני בשוורספורט. אולם הרופא השני אמר שאינו יכול לנהל את המרפאה לבדו, וכך נותר רק הרופא בניו-אורלינס. אם החוק היה נכנס לתוקפו, הוא היה היחיד שיכול היה לבצע הפלות במדינה, ששטחה 134,000 קמ"ר ומתגוררים בה 4.7 מיליון בני אדם.
שופט בית המשפט הפדרלי בבטון-רודג' (בירת המדינה), ג'ון דה-גרוול, פסל את החוק בשנת 2017, בקובעו שהוא מכביד בצורה בלתי סבירה על מימוש הזכות החוקתית להפלה. הוא הראה, כי במשך 23 שנים נזקקו לאשפוז רק ארבע מבין 3,000 נשים שעברו הפלה באחת המרפאות, וכינה את החוק "פתרון המחפש בעיה".
בשנת 2018 הפך בית המשפט הפדרלי לערעורים בניו-אורלינס, ברוב של שניים נגד אחד, את החלטתו של דה-גרוול. השופט ג'רי סמית קבע, כי החוק מעניק יתרונות של ממש והוא מבטיח את שלומן של המטופלות. לדבריו, הרופאים המבצעים הפלות לא עשו מאמץ ראוי כדי לקבל את ההכרה בבתי החולים הסמוכים למקומות פעילותם. החוק נדון שוב בהרכבו המלא של בית המשפט, אשר דחה ברוב של תשעה נגד שישה את הערעור על פסק הדין.
נימוקו של רוברטס לקבלת הערעור על החלטת בית המשפט לערעורים הוא, שאין מקום לסטות מן הפסיקה בנוגע לחוק של טקסס. "הכלל של כיבוד התקדימים מחייב אותנו, למעט בנסיבות יוצאות דופן, להתייחס בצורה זהה למקרים זהים", כתב רוברטס. "החוק של לואיזיאנה מטיל על הזכות להפלה נטל זהה לזה שהטיל החוק של טקסס ומאותן סיבות. לכן, הוא אינו יכול לעמוד לנוכח התקדימים הקיימים". רוברטס עצמו היה במיעוט בפסק הדין בנוגע לטקסס, והוא מדגיש שלדעתו היה זה פסק דין שגוי - אך התקדים מחייב.
את דעתם של ארבעת השופטים הליברלים כתב ברייר. הוא מסכים עם פסיקתו של סמית, לפיה החוק מציב מכשולים פסולים בפני הזכות להפלה, וזאת מבלי שיהיה בכך כדי להעניק יתרונות רפואיים משמעותיים. את הדעה הנחרצת ביותר מבין השמרנים הביע תומס, אשר יצא נגד התקדימים בנושא ההפלות בכללותם: "פסקי הדין הללו יצרו את הזכות להפלה בלא כל עיגון בחוקה. התקדימים שלנו בנושא ההפלות שגויים מיסודם ויש לבטלם".
