פרקליטות המדינה צריכה הייתה לסגור בחוסר אשמה את התיק נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בפרשת הרפז. כך סבור (1.7.20) נציב הביקורת על הפרקליטות, דוד רוזן. עוד קובע רוזן, כי כל החומר שהתפרסם לאחרונה בתקשורת, היה בפני הפרקליטות כאשר החליטה לפני ארבע שנים לסגור את התיק.

מנדלבליט נחקר באזהרה בשנת 2014, בחשד לשיבוש הליכים בפרשת הרפז. על-פי החשד, מנדלבליט - שהיה הפרקליט הצבאי הראשי בעת הפרשה, בשנת 2010 - פעל שלא כשורה כאשר לא הנחה מיד את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, להודיע לפרקליטות שמסמך הרפז המקורי מצוי בידיו, אלא ביקש "לישון על זה" לילה אחד. התיק נסגר בשנת 2016, ערב מינויו של מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. עו"ד יוסף עזרא העלה בפנייתו לרוזן שורה של טענות נגד התנהלות הפרקליטות בנוגע לסגירת התיק.

רוזן קובע תחילה, כי כל החומר הרלוונטי היה בפני הפרקליטות בעת שהתקבלה ההחלטה בידי היועץ המשפטי הקודם, יהודה וינשטיין. מדובר גם במידע שחשפה לאחרונה אילה חסון: חוות דעת משנת 2014 של עו"ד טוני גולדברג מפרקליטות מחוז תל אביב, לפיה יש להעמיד לדין את מנדלבליט בחשד למרמה, הפרת אמונים ושיבוש הליכים; ומידע על הקלטה של שיחה בה אומר מנדלבליט לאשכנזי, כי ידאג לסגור את התיק נגדו באמצעות קשריו עם עו"ד שוקי למברגר.

רוזן מציין בתחילת החלטתו, כי היה מפקדו של מנדלבליט בפרקליטות הצבאית בשנים 1990-1988, אך לנוכח העובדה שרק הוא מוסמך כיום לבדוק את התלונה - הוא מצא שאין בהיכרות זו כדי לפסול אותו. לגופם של דברים אומר רוזן, כי מהתייחסות הפרקליטות עולה, שגם החומר שפורסם לאחרונה היה בפניה בעת קבלת ההחלטה. זאת, למעט שיחה בין אשכנזי למנדלבליט, אשר הוקלטה בטעות ולפיכך היא מהווה האזנת סתר האסורה בשימוש. הפרקליטות והמשטרה גם סברו, כי ממילא לא היה בכוחה של שיחה זו כדי להביא להחלטה אחרת.

רוזן מפרט את השתלשלות האירועים בנוגע לעילת הסגירה. בנובמבר 2014 ביקשו פרקליטיו של מנדלבליט מווינשטיין וניצן לסגור את התיק מהעדר אשמה. חודש לאחר מכן המליצה גולדברג לגנוז אותו מהעדר ראיות. בדיונים שהתקיימו באמצע 2015 סבר ניצן, כי אין לסגור את התיק מהעדר אשמה, אלא מחוסר ראיות ומכלול נסיבות העניין; וינשטיין אימץ עמדה זו. השניים לא קבעו מה תהיה עילת הסגירה במחשב המשטרה.

גולדברג ביקשה מניצן להורות, כי במחשב המשטרה ייכתב שהתיק נסגר מחוסר ראיות - אך ניצן לא נתן הנחיה כלשהי. מנדלבליט עתר לבג"ץ באפריל 2015 בבקשה שהעילה תהיה העדר אשמה, ועתירתו נדחתה חודש מאוחר יותר בהיותה מוקדמת. לאחר שלושה ימים הודיע וינשטיין על סגירת התיק, תוך שהוא מאמץ את הנמקתו של ניצן: "קשיים ראייתיים מסוימים להוכחת ביצועה של העבירה האמורה על-ידי מנדלבליט ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי... גם בהתעלם מהקשיים הראייתיים, מכלול נסיבות האירוע כולו... מובילים למסקנה כי אין הצדקה להגיש נגדו כתב אישום". וינשטיין לא ציין במפורש את עילת הסגירה והתיק נותר פתוח במחשב המשטרה.

במארס 2016 פרסם בג"ץ את נימוקיו לדחיית העתירה נגד מינויו של מנדלבליט ליועץ המשפטי, והשופט סלים ג'ובראן כתב: "במקרה שלפנינו, היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין נמנע מלציין את סיבת הסגירה במפורש, אך למקרא החלטתו לסגירת תיק החקירה, דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה". השופט נעם סולברג כתב: "למקרא החלטת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיק החקירה עולה כי זו מבוססת על שני אדנים מרכזיים - האחד בתחום הראייתי, השני בנושא האשמה... מדברים אלו נובע כי אין מדובר במעשים המעידים על 'דופי ערכי מובנה'". ואילו השופט יצחק עמית כתב: "לא הונחה תשתית שיש בה כדי להצביע על פגם ערכי-נורמטיבי שדבק במנדלבליט".

בעקבות פסק הדין, פנה ביולי 2016 עו"ד ז'ק חן, בא-כוחו של מנדלבליט - שכבר שימש כיועץ המשפטי - לניצן, וביקש שינחה את המשטרה לגנוז את התיק מהעדר אשמה. במארס 2017 כתב ניצן תרשומת על ישיבה שהתקיימה בלשכתו, ובה סברו כל הנוכחים - לנוכח פסק הדין בבג"ץ - כי "אכן מן הראוי היה לסגור התיק בעילה של חוסר אשמה. הושמעו מגוון דעות באשר להנמקה המדויקת לכך, אולם כאמור, לגבי השורה התחתונה, כולם היו תמימי דעים". לצד זאת נקבע, כי לנוכח העובדה שכל אנשי הפרקליטות כפופים למנדלבליט - אין זה מן הראוי שמישהו מהם יקבל החלטה בעניינו.

התוצאה היא, שתיק המשטרה נותר פתוח עד היום - ורוזן אומר שזהו מצב העומד בניגוד להוראות החוק. "אין מדובר בעניין טכני. תיק משטרה פתוח בעבירות חמורות אינו דבר של מה בכך והינו, עבור רבים, בבחינת כתם, המשליך על יושרת האדם, ועלול לעורר תהיות ומחשבות, שיש בהן לפגוע בשמו הטוב, כמו גם באמון הציבור בנושא המשרה הציבורית וכלל כוחו ומעמדו הציבורי. הנה נא, הותרת תיק המשטרה פתוח הינה בבחינת התנהלות בלתי ראויה".

לדעת רוזן, היה מקום לסגור את התיק בהעדר אשמה, למרות החשש לניגוד עניינים: "הגם שהנני האחרון מלהמעיט מהשיקול הנכבד של ניגוד עניינים כמצוין לעיל - באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת לאחר פסיקת בג"ץ".

הוא גם מצא פגם בכך שהחלטת הפרקליטות נמסרה לחן בשיחה בעל-פה ולא בכתב: "למענה בכתב מעמד ותוקף משלו. לתשובה בכתב כוח הצהרתי, שאמור למנוע פרשנויות ותלי מחשבות, שאין בהם לעתים ולא כלום. הימנעות ממתן תשובה בכתב, אין בה כדי להעלים הבעיה. אדרבה, היא בבחינת הלכה 'שנתעלמה מן העין', האסורה בתכלית, פן תתחלף בהשערה רעה, כמו במקרה דנן".