|
|
המסתננים הגיעו מחוף השנהב [צילום: AP]
|
|
|
|
|
מילת נשים - עילה למעמד פליט
|
|
איתמר לוין
|
|
המדינה הסכימה עקרונית שחשש של נשים וילדות מפני מילה בארץ מוצאן, היא סיבה מספקת למתן מעמד של פליט בישראל * במקרה הספציפי לא הוכיחה המדינה שיש חלופה בחוף השנהב
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דחתה (יום ב', 6.7.20) את בקשת המדינה לקיים דיון נוסף בפסק הדין בו קבע בית המשפט העליון, כי נשים המצויות בסכנה למילת נשים במולדתן יקבלו מקלט בישראל. פסק הדין ניתן בפברואר השנה בידי השופטת דפנה ברק-ארז, בתמיכת השופט עופר גרוסקופף ובהתנגדות השופט יוסף אלרון.
מילת נשים היא פגיעה כפויה באיברי המין הנשיים, הנהוגה בחלק מהמדינות המוסלמיות ומדינות האיסלאם, וגורמת נזקים פיזיים ונפשיים כבדים לקורבנותיה - לרוב נערות ואף ילדות - ובמקרים מסוימים אף למוות. נציבות האו"ם לפליטים קבעה בשנת 2009, כי טענה לחשש של אישה או נערה מפני מילת נשים יכולה להוות עילה למתן מעמד של פליט.
המקרה הספציפי הוא של מסתננים מחוף השנהב, שנכנסו ארצה שלא כחוק בשנים 2005-2004, וכאן נולדו בנותיהם בשנים 2006 ו-2013. המחלוקת הייתה בשאלה האם קיימת במקרה זה חלופת מגורים פנימית - דהיינו, האם המשפחה יכולה להתגורר בחוף השנהב במקום בו הסכנה לא תהיה קיימת. ברק-ארז הגיעה למסקנה שאין חלופת מגורים פנימית העומדת בתנאים שנקבעו. המדינה טענה, כי ייתכן שאין המדובר בחשש אמיתי, שכן ההורים לא העלו אותו בשלבים הקודמים של הטיפול בעניינם, אך ברק-ארז דחתה טענה זו. (ראו קישור משמאל).
המדינה ביקשה דיון נוסף בטענה, כי מדובר בהלכה חדשה וקשה ביחס לנטל ההוכחה
בדבר קיומה של חלופת מגורים פנימית, אשר לה השלכות רוחב משמעותיות על יכולתה לבחון בקשות מקלט. המדינה הדגישה, כי אינה חולקת על העיקרון ולפיו מילת נשים מהווה סיבה למתן מקלט, ואף לא ביקשה לשנות את פסק הדין בנוגע לילדות הספציפיות, אלא "בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה הראשוני ביחס לחריג חלופת המגורים".
בדחותה את הבקשה אומרת חיות, כי מדובר בנושא תיאורטי משום שכאמור המדינה אינה מבקשת לשנות את התוצאה המעשית של פסק הדין. לגופם של דברים אומרת חיות, כי אין המדובר במקרה המצדיק דיון נוסף. המדינה עצמה הסתמכה על קני המידה שקבעה נציבות האו"ם לפליטים בשאלת חלופת המגורים, ומדובר ביישום כללים מוכרים - גם אם לראשונה בנושא מילת נשים. טענתה של המדינה בדבר הנטל הכבד שיוטל עליה, נטענה בעלמא וללא ביסוס מספק; וברק-ארז הדגישה, כי פסק דינה נובע מן הנסיבות הספציפיות.
המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל למשפחתן של הילדות. את המדינה ייצגו עוה"ד ענר הלמן, רן רוזנברג וסיגל אבנון, ואת המשפחה - עוה"ד מיכל פומרנץ, גידי אייזן ואסף וייצן.
