אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר ניצב משה בפני עם ישראל בעבר הירדן. ניכר, שמשה העייף מצהיר בפני עמו כי "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׁאֵת אֶתְכֶם" (פר' א' פס' 9). משה מדגיש בהמשך נאומו טרם כניסת העם לארצו כי היה לו קשה לשאת לבד "טָרְחֲכֶם, וּמַשַּּאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (פר' א' פס' 12). מעתה ואילך חובה על העם הבא בשערי הארץ הנכספת אחרי ארבעים שנות הסבל, שזימן לו המדבר, להקפיד על השתתת דפוסי חיים, הנאמנים לציווי ערכי הצדק והמוסר. על העם להמשיך את פועלו של משה, שהחל בכינון מערכות שלטון, המאופיינות ב-"וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (פר' א' פס' 16). חובה להתייחס לגר החי בארץ הזו כאל האזרח.
