פסטיבל ראש-פינה לטלוויזיה מתכנס השנה בפעם העשירית, ולרגל המספר העגול הוא בוחר את אנשי העשור בטלוויזיה בישראל. לא משום שקרה משהו היסטורי בטלוויזיה בין 1999 ל-2009 דווקא, אלא משום שיש פסטיבל בראש-פינה.
משתתפי הפסטיבל וגולשי אחד האתרים יבחרו קטגוריות שונות - איש העשור, מפיק העשור, טאלנט העשור, יוצר העשור בדרמה, יוצר העשור בפורמטים, פרסומאי העשור, איש התוכן של העשור, וגם עיתונאי הטלוויזיה של העשור. התחרות הזאת היא תמצית מה שהטלוויזיה הכניסה לחיינו - התחרותיות, לא במובן החתירה למצוינות, חלילה, אלא במובן ה"מי יותר ממי?". אם אתה לא ברשימה, אתה לא קיים, ואם הגעת למקום השני, הפסדת למי שהגיע למקום הראשון. זה אומר שבפעם הבאה תצטרך להתאמץ יותר, לאו-דווקא כדי להגיע להישגים גדולים יותר, אלא כדי להשיג יותר קולות בקלפי שתוצב באוהל הפסטיבל.
הרשימה מרשימה ומדכדכת בעת ובעונה אחת. קחו, למשל, את המועמדים לאיש העשור - מנכ"ל רשת לשעבר, יוחנן צנגן; מנכ"ל קשת, אבי ניר; יו"ר ערוץ 10, יוסי מימן; יו"ר נוגה-תקשורת, אביב גלעדי; ונשיא קשת לשעבר, אורי שנער. במי הייתם בוחרים? על-פי מה? על-פי ההישגים העסקיים? על-פי הכשלונות העסקיים? על-פי התכנים הטלוויזיוניים יוצאי הדופן? על-פי ההשפעה התרבותית? איזו השפעה תרבותית בדיוק?
או המועמדים לטאלנט השנה - צביקה הדר, אלי יצפאן, אסי כהן, דודו טופז ויגאל שילון (אגב, אף לא טאלנטית אחת, אף שבסביבה יש לא מעט). על-פי מה הוא ייבחר, על-פי חשבון הבנק שלו? על-פי חוזה הפרסום שהצליח להשיג? על-פי השפעתו התרבותית? איזו השפעה תרבותית בדיוק?
וכך הלאה וכך הלאה. נכון, תמיד אפשר להצביע על קטגוריית "יוצר העשור בדרמה" ולהשתבח שוב ב"פרשת השבוע", ב"תיבת נוח", ב"בטיפול", ב"אהבה זה כואב" וב"מסודרים". הנה, גם אצלנו יש איכות. אבל איך בוחרים בין יוצרי הפורמטים של העשור - יואב צפיר ("כוכב נולד"), ארז טל ("הכספת"), ליאור שליין ("משחק מכור"), רווית מנדל ("הישרדות" ו"המירוץ למיליון") ורם לנדס ("עד כאן")? ובמה עדיפה אילנה דיין ("עובדה") על רביב דרוקר (ערוץ 10), מיקי רוזנטל ("שיטת השקשוקה"), איתי אנגל (שוב "עובדה") ואמנון אברמוביץ' (ערוץ 2)?
למה צריך לדרג אותם, ואיזו משמעות יש לדירוג הזה? הם עוסקים בסוגים שונים כל-כך של עיתונות טלוויזיונית, וקשה למצוא חוט מקשר בין המצעד הזה לפעילותם השוטפת. אגב, מדוע נפקד מקומם של מי שעושים את העבודה השחורה שעוזרת לכל הטאלנטים להיראות חכמים ובטוחים כל-כך בעצמם - הכתבים, העורכים, התחקירנים וכל שאר חוטבי העצים ושואבי המים?
אז מה יהיה? שטיח אדום עם מיטב המחלצות, נאומי תודה ל"כל מי שהביאני עד הלום" ואולי גם פסלון. משהו שיצטלם טוב בפרק הבידור בחדשות. ומה ייצא לנו מזה לקראת העשור השני של פסטיבל ראש-פינה? עוד התבשמות עצמית בהישגים יוצאי הדופן של הטלוויזיה (אגב, רק הטלוויזיה המסחרית; הציבורית לא הגיעה אפילו לקטגוריה אחת, אבל בזה היא יכולה להאשים רק את עצמה).
עוד בנושא:
