"עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי. לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, ובהעדר 'סימני התראה' שהיו צריכים לעורר את חשדו, לא ניתן להטיל עליו אחריות מוחלטת למנוע נזק. הטלת חובה על עורך הדין לדרוש ולחקור את לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שנמסרו על ידו, כרמאי בפוטנציה, היא בבחינת גזירה שציבור עורכי הדין אינו יכול לעמוד בה. דרישה כזו אינה מתיישבת עם מהלך העסקים הרגיל, עלולה ליצור עיכובים לא רצויים בטיפול בלקוח, ולשבש את יחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו, יחסי אמון שאינם מבוססים על החשד כי לקוח הוא שקרן ורמאי".

כך אומר (4.8.20) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בקבלו את ערעוריהם של שני עורכי דין שחויבו לפצות בעל קרקע בנתניה במאות אלפי שקלים לאחר שאפשרו לרמאי להשתלט עליה. השניים הם עו"ד גיל תורג'מן ועו"ד אלקנה בישיץ, אשר הלך לעולמו במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי מרכז ויורשיו באו במקומו. הקרקע הייתה שייכת ליעקב רוט, אשר תבע את עורכי הדין בטענה לרשלנות; הוא ויתר על התביעה נגד מי שרכשו את הקרקע בתום לב ובנו עליה את בתיהם.

בית המשפט המחוזי (השופט אורן שוורץ) קיבל בעיקרה את תביעתו של רוט, אם כי הטיל עליו אשם תורם בשיעור של 45%. שוורץ חייב את יורשיו של בישיץ לשלם 352,000 שקל, ואת תורג'מן - שעבד במשרדו וביצע את רוב העבודה מול המתחזה - בתשלום של 528,000 שקל. (ראו קישור משמאל). המתחזה הציג את עצמו בפניהם, בספטמבר 2011, בשמו של רוט - שירש את המגרש מהוריו - ומכר את הקרקע לאחרים, בסיועם של בישיץ ותורג'מן. הוא השתמש במסמכים מזויפים, ובראשם שני דרכונים בלגיים.

עמית דוחה את מסקנתו של שוורץ, לפיה בישיץ ותורג'מן היו צריכים לשים לב לסימני האזהרה שבצבצו מן הדרכונים, ובראשם - התמונות הדומות שהופיעו בהם, למרות שלכאורה חלפו 16 שנים בין הנפקתם. הוא אומר כי אומנם לא נראה שיש פער כה גדול בין שתי התמונות, אך לא ברמה האמורה לעורר חשד; מה עוד, שלא ידוע האם בבלגיה יש חובה להצטייד בתמונה עדכנית. "עורך דין אינו בקר גבולות שאמור לדקדק בפרצופיהם של הנכנסים לגבולות המדינה ולהשוותם בעיון לתמונה שבדרכון", מדגיש עמית. אומנם היו בדרכונים פגמים נוספים שהעידו על הזיוף, אך "לא מצופה מעורך דין להיות בקיא בחזותם ובמאפייניהם של דרכונים זרים של 127 מדינות מהודו ועד כוש, כגון תצורת הזיהוי שלהם ומשך תוקפם".

עמית גם אינו מוצא סימנים מחשידים באופן בו הגיע המתחזה למשרדו של בישיץ ובהתנהלותו מולו. הוא הציג עצמו כיהלומן - כמו לקוחות אחרים של המשרד; את שליטתו בעברית הסביר בכך שנולד בתל אביב; והשניים לא היו אמורים לדעת שקידומת הטלפון שלו היא בריטית ולא בלגית. גם מהלך העסקה לא היה אמור לעורר ספקות: "לפנינו מתחזה קר רוח, נוכל ברמה גבוהה ששידר לסביבה נינוחות ללא שמץ של בהילות. המתחזה עמד על כך שהתמורה בעסקה תהיה ראויה ודחה הצעה בסכום נמוך".

עמית מדגיש: "על עורך דין הנדרש לזהות אדם פלוני לערוך בדיקה יסודית באשר למסמכים המוצגים בפניו. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כאשר עורך דין מאמת עסקת מקרקעין מכוח תקנות הרישום, מוטל עליו לפעול במקצועיות ובדקדקנות, וככל שלא יעשה כן, עליו לצפות כי עסקה שאינה אותנטית תצא תחת ידיו". אולם כפי שצוטט לעיל, הוא גם אומר שעורך הדין אינו חייב וגם אינו יכול לפעול כמו בלש ולחשוד בכל אדם הניצב מולו.

עוד דחה עמית את תביעתו של רוט נגד לשכת רישום המקרקעין, שאף היא לא חשפה את התרמית. בפני הרשמת הוצגו רק צילומים של הדרכונים, ולכן לא יכלה לשים לב לתמונות המחשידות; לא היה זה מתפקידה לבצע בדיקות נוספות; ולא הוכח שבדיקות כאלו היו מגלות שמדובר במתחזה. לבסוף מעיר עמית, שמדובר בתוצאה קשה מבחינתו של רוט - אך אין מנוס ממנה. השופטים דוד מינץ ועופר גרוסקופף הסכימו עם עמית.