החוק בישראל אינו מכיר במודל של הורות משולשת ובית המשפט אינו יכול ליצור על דעת עצמו מודל שכזה. כך קובע בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר ביטל פסק דין הפוך של בית המשפט למשפחה בעיר. עם זאת, בית המשפט נתן תוקף מחייב להסכם בין השלושה, היוצר בפועל מערכת הקרובה להורות משולשת.

פסק הדין עוסק באישה שניסתה להביא ילדים לעולם בעזרתו של גבר, עימו לא הייתה לה מערכת יחסית זוגית, אך נסיונותיהם כשלו. מאוחר יותר החלה האישה בקשר זוגי עם אישה אחרת, וזו הסכימה לתרום לה ביציות. הללו הופרו בזרעו של הגבר, הושתלו ברחמה של האישה הראשונה וביוני 2011 נולדו תאומים. במרשם האוכלוסין נרשמו כהוריהם הגבר והאישה שילדה אותם. במקביל, נחתם הסכם בין שתי הנשים והגבר, בו נקבע למעשה שגם תורמת הביציות תיחשב לאמם. נאמר בו: "אנו מצהירים בזאת כי בהתנהלות היומיומית כמו גם בהשקפת עולמנו, Z [התורמת] הינה הורה לכל דבר עבור הילדים, ובעלת מעמד שווה ביחס לילדים כמו Y [הגבר] ו-X [היולדת]".

בשנת 2014 נפרדו שתי הנשים, ותורמת הביציות ביקשה מבית המשפט לקבוע שהיא אמם לכל דבר של הילדים. היולדת והגבר התנגדו, והיועץ המשפטי לממשלה תמך בעמדתם. במארס 2019 קיבל שופט המשפחה יהורם שקד את התביעה והורה למשרד הפנים לרשום כאם גם את תורמת הביציות. אולם השופט המחוזי נפתלי שילה קיבל את ערעורם של הגבר והיולדת; פסק הדין ניתן ב-2.420 והותר לפרסום כעת (יום ה', 13.8.20).

שילה מצטט את פסיקת בית המשפט העליון, לפיה "הדין הישראלי אינו מכיר בהורות משפטית משולשת וכי התאים המשפחתיים שבהם הוא עוסק מורכבים משני הורים לכל היותר" ו"הורות הסכמית אינה מוכרת כלל בדין, וכינון יחסי הורות אינו עניין להסכמה גרידא בין הצדדים". שילה קובע, כי אותו דין חל גם כאשר לילדים יש מטען גנטי של האם השנייה (תורמת הביציות), שכן החוק קובע במפורש שלתורמת אין שום מעמד ביחס לתינוק.

"משטרם קיימת חקיקה, לא ניתן להקדימה ולקבוע באמצעות 'חקיקה שיפוטית' הלכה כה רגישה ומהותית", קובע שילה. "מעבר לסוגיות ההשקפתיות, האתיות והערכיות שיש לשקול בעת שדנים בהכרה בהורה שלישי, קיימות השלכות רוחב כלכליות לא מעטות לרבות בדיני ביטוח לאומי ודיני המס. לא ניתן ליצור מצב משפטי של הורה שלישי, בטרם שנבחנו כל ההשלכות הרבות שיש להכרה כזו, על מכלול ההיבטים המשפטיים והכלכליים שהצהרה מסוג זה תשפיע עליהם. מלאכה זו נתונה בידי המחוקק". הוא גם דחה את בקשתה החלופית של התורמת - לקבל מעמד של אפוטרופסות על הילדים, בנוסף להוריהם.

לצד זאת מדגיש שילה, כי על שלושת המעורבים לקיים את הוראות ההסכם עליו חתמו, ואשר כאמור מעניק לתורמת מעמד בפועל של אם מבחינת גידול הילדים. הוא קובע: "על ההורים Y ו-X לקבל את הסכמתה של Z ביחס לכל החלטה הקשורה לחינוכם או בריאותם של הילדים. כמו-כן, יש לקבל את הסכמתה בכל הנוגע למקום מגורי הקטינים, מוסד הלימוד שילמדו בו, נסיעות, חוגים וטיולים ובכל נושא הקשור בגידולם כמפורט בהסכם. Z גם זכאית לקבל כל אינפורמציה הקשורה בילדים ממוסדות החינוך והבריאות ועל ההורים לחלוק עמה כל מידע רלוונטי. הסדרי הקשר בין Z לילדים, ייקבעו בהתאם להמלצות גורמי הטיפול שמונו בהסכמת הצדדים".

סגן הנשיא שאול שוחט, אשר הסכים עם שילה, מוסיף: "במצב המשפטי הקיים היום במדינת ישראל לא ניתן להצהיר על Z [התורמת] כאם ולהורות על רישומה ככזו במנהל האוכלוסין שבמשרד הפנים. הטיב להבהיר זאת חברי השופט שילה. מנגד, לתבנית החברתית מושא הערעור יש נפקות משפטית. ניתן לה אף תוקף של פסק דין. עם זאת, אין היא יכולה לעלות לכדי תבנית משפטית ולהירשם ככזו". שוחט מבהיר, כי פסק הדין מעניק נפקות משפטית להסכם בין השלושה, למרות שלא הוגש בשעתו לאישור בית המשפט.

השופטת עינת רביד הסכימה עם שילה ושוחט. את הגבר ייצגו עוה"ד רונן דליהו ושלום כהן, את הנשים ייצגו עוה"ד שמעון פרץ ויהודית מייזלס, את הילדים ייצגה עו"ד מירב פלד, ואת היועץ המשפטי - עו"ד עידית רחמים-מנדלבאום.