ערכאת הערעור יכולה להתערב בפסק דין הניתן על דרך הפשרה בצורה מעט נרחבת יותר מאשר כרגיל, אם פסק הדין - בניגוד למקובל - כולל הנמקות. כך קובע לראשונה (יום א', 16.8.20) שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף. לצד זאת ממליץ בית המשפט העליון להימנע מהנמקת פסקי דין של פשרה, כדי למנוע למעשה אפשרות של ערעור.

גרוסקופף מתייחס לפסק דין הניתן על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, הקובע: "בית משפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". בסעיף זה נעשה שימוש נרחב למדי, במיוחד בתביעות קטנות ובהליכים שאין בהם מחלוקות עובדתיות אלא משפטיות. בית המשפט העליון קבע לאורך השנים, כי פסיקה על דרך הפשרה מאפשרת לסטות מן הדין, אם הדבר נחוץ כדי להגיע לתוצאה צודקת, וכן שככלל - היא אינה מצריכה הנמקה.

גרוסקוף מדגיש, כי השחרור מחובת ההנמקה משמעותו גם שמן הראוי שלא לנמק את פסק הדין, שכן הנמקה עשויה ליצור בסיס להגשת ערעור - וזאת כאשר הצדדים ביקשו לפשט ולזרז את ההליך. עם זאת, הצדדים יכולים לבקש מבית המשפט לנמק פסק דין שכזה, אך השופט אינו חייב להיענות לבקשתם. גרוסקופף גם מעיר, כי בעיניו יש חשיבות עצומה (כלשונו) לכך שפסיקת פשרה תהיה תוצאת ביניים בין עמדות הצדדים, וזוהי מהותה של פסיקה כזאת.

השאלה היא, ממשיך גרוסקופף, מה תהיה מידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מנומק לפי 79א. ככלל, ניתן אומנם לערער על פסק דין של פשרה, אך אמות המידה להתערבות הן צרות מאוד - בעיקר אם התוצאה בלתי הוגנת ובלתי צודקת בעליל, או אם בית המשפט חרג מסמכותו. כאשר מדובר בפסק דין מנומק, קובע גרוסקופף, עילות ההתערבות יישארו מצומצמות מאוד - אם כי מעט רחבות יותר: כאשר קיימת אי-התאמה בין ההנמקה של בית המשפט לבין היישום המעשי שלה, וכאשר ההנמקה שגויה בעליל ("הנמקה המבוססת על קו טיעון ששופט סביר לא היה רואה בו בסיס לגיטימי להכרעה הוגנת וצודקת").

השופט יצחק עמית, אשר הסכים גם גרוסקופף - כמו השופט דוד מינץ - מעיר: "המקרה שלפנינו מוכיח שוב כי מתן הנמקה במסגרת פסק דין לפשרה לפי סעיף 79א עלול לסכל את התכליות שבבסיס מוסד זה. חלף סיום מהיר ויעיל של המחלוקת בין הצדדים, נמצאנו נדרשים לגופן של סוגיות משפטיות ועובדתיות, ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם?".

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אלכסנדר רון), אשר חייב אותה ואת בית החולים הדסה לפצות בחלקים שווים ב-5 מיליון שקל אדם שנולד כאשר הוא סובל מפיגור שכלי. אמו טופלה במהלך ההריון בטיפת חלב של משרד הבריאות ובהדסה; התינוק נולד ב-1998 והתביעה הוגשה ב-2015. המדינה והדסה הסכימו על סכום הפיצוי ורון התבקש לחלק אותו ביניהם על דרך הפשרה - אך בפסק דין מנומק.

גרוסקופף אומר כי אם היה זה פסק דין רגיל - ייתכן שהיה מתערב בו, שכן אין הוא שותף להנמקותיו של רון. אולם בהתחשב באמות המידה הצרות שהציב להתערבות בפסקי דין כאלו - אין מקום להתערב, שכן הלך מחשבתו של רון אינו מגיע לכדי הנמקה שגויה בעליל. מינץ הוסיף, כי התערבות כזו תהיה נדירה עוד יותר כאשר מדובר בחלוקת האחריות בין מעוולים בתביעת נזיקין, אשר מסורה ממילא לשיקול דעתה של הערכאה המבררת וההתערבות בה היא יוצאת דופן. את המדינה ייצגה עו"ד מירה וינברגן-לייזרוביץ, ואת הדסה - עו"ד רם נועם.