שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה סובל, דחה (יום ה', 3.9.20) את בקשתו של הקבלן יאיר ביטון לזכותו בפרשת רונאל פישר, עוד לפני שמיעת פרשת ההגנה. ביטון העלה את טענת "אין להשיב לאשמה" ("no case to answer"), בנימוק שהתביעה לא הוכיחה אפילו לכאורה את העבירות המיוחסות לו - שיבוש מהלכי משפט וקבלת נכסים שהושגו בפשע. סובל קבע, כי יש ראיות לכאורה המצדיקות את ניהול פרשת ההגנה מצידו של ביטון.

בכתב האישום נאמר כי ביטון היה לקוחו של פישר ומיודד עם רות דוד. לטענת המדינה, ערן מלכה מסר לפישר בשנים 2014-2013 מידע מתוך החקירה הסמויה נגד ביטון בנוגע לקשריו עם העבריין יצחק אברג'יל (ביטון עומד לדין בנפרד בפרשה זו, המצויה בשלב הסיכומים). פישר ודוד טסו במארס 2014 לבודפשט, נטלו עימם את החומרים שמסר מלכה ותדרכו את ביטון לקראת חקירתו. עוד נטען, כי במאי 2014 הדליף מלכה לפישר את תאריך ה"פרוץ" (המעבר לחקירה גלויה), ובעצתו התאשפז ביטון בבית החולים הדסה עין כרם בטענה לבעיות לב, כדי לסכל את מעצרו. ה"פרוץ" נדחה בשבועיים, מלכה שוב הדליף זאת לפישר, וביטון לן בביתו של פישר בניסיון להתחמק ממעצר - אך נעצר שם.

סניגורו של ביטון, עו"ד איתן פלג, טען, כי המדינה לא הוכיחה אפילו לכאורה את העבירות שהיא מייחסת למרשו. לדבריו, מלכה ועדת המדינה ע"י מסרו גרסאות רבות הסותרות זו את זו, ולא ברור איזו מהן אימצה המדינה. לגבי ההכנה לחקירה טען פלג, כי החקירה כלל לא הייתה סמויה, לא הוכח מה היו "חומרי החקירה" שהדליף מלכה לפישר ולא הוכח שביטון ופישר שוחחו על כך - ובכל מקרה שיחתם נהנית מחיסיון עו"ד-לקוח. לדבריו, אין ראיה לשיחת תדרוך כלשהו בין ביטון, פישר ודוד, אין כל ראיה לכך שביטון נחשף לחומר מסווג ואין כל ראיה שהוא ידע מה מקור המסמכים.

סובל מנתח את חומר הראיות ומגיע כאמור למסקנה, כי הן עומדות לכל הפחות ברף של ראיות בסיסיות המעביר את נטל הבאת הראיות לכתפו של ביטון. הוא מזכיר, כי עבירת השיבוש היא עבירה התנהגותית ואין צורך להוכיח שהשיבוש יצא לפועל. "מסכת הנתונים והנסיבות המתקבלת מראיות התביעה מגבשת תשתית ראייתית נסיבתית בעלת משקל המקימה חזקה עובדתית בדבר כוונת הנאשם לשבש במעשהו את מהלכי המשפט, והנטל הטקטי עובר לשכמו להעלות ספק סביר בנכונותה של חזקה זו". את טענותיו של ביטון בנוגע לחוסר אמינותם של מלכה וע"י, הוא יוכל להעלות בשלב הסיכומים "בהתאם למכלול הראיות שיימצאו בפני בית המשפט באותה עת, ואין בהן לבסס זיכוי מחמת אי-הוכחת האשמה אף לכאורה".

סובל מוסיף: "שאלת הוכחתה לכאורה של אשמת הנאשם [ביטון] בעבירות המיוחסות לו בחלק הראשון של האישום, ראוי שתיעשה מתוך הסתכלות כוללת על שרשרת האירועים הנטענים בחלק זה, ולא בדרך של ניתוח מדוקדק של כל מילה ומילה האמורה בכתב האישום. בחינת הראיות שהובאו במסגרת פרשת התביעה מעלה, כי טמון בהן פוטנציאל ראייתי ראשוני להוכחת היסודות המרכזיים של האשמת הנאשם בנוגע להכנתו על-ידי נאשמים 2 ו-3 [פישר ודוד] לחקירתו הצפויה, וזאת במידה המצדיקה את העברת נטל הראיה (להבדיל מנטל השכנוע) מהמאשימה אל הנאשם".

גם בהקשר זה מנתח סובל את הראיות ומגיע למסקנה, כי "המשקל המצטבר של ראיות נסיבתיות אלו מבסס מסקנה ראשונית ולכאורית, אף אם דלה, לגבי היסודות המרכזיים של העבירות המיוחסות לנאשם בחלקו הראשון של האישום", ולכך שהוא ידע בפועל שהכנתו לחקירה מבוססת על חומר שהוצא מהמשטרה שלא כדין. ביטון טרם מסר את גרסתו בנוגע לאישום, ולכן עליו להציג כעת מסקנה אפשרית וממשית אחרת מאותן ראיות.