חזנים ותוקעי שופר יוכלו להגיש בקשות עד היום בארבע

בשבת הקרובה, א' דראש השנה, לא תישמע תקיעת שופר, וזאת בניגוד מפורש למצווה האמורה בתורה: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א'). כמעט 1,800 שנה מפר עם ישראל ביודעין אחת מתרי"ג המצוות שבתורה שהיא המצווה היחידה של ראש השנה (תפוח בדבש אינו מצווה מדאורייתא), כל אימת שיום א' בתשרי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ בלשון התורה, חל בשבת.

כשאימא סידרה לאבא את צווארון חולצת החג מחוץ לחליפת שלושת החלקים והידקה עוד קצת את לולאת העניבה, ידעתי, החג נכנס. גם בגיל בו אתה כבר סבא, עולים ובאים עם הזמנה, בלי הזמנה, הזיכרונות ההם וצפים. הזיכרונות מאלו שאהבת. ומראה פניהם ברבות שנות היתמות נותרו חקוקים בליבך, כמו אז ביום האחרון ההוא, היום בו נפרדו מהעולם, לתמיד. מאלו שאהבו אותך כמו שרק אבא ואימא יודעים לאהוב וכל האהבות בהמשך מסע החיים, חונים ליד, לפנים, לאחור, מתחת אך לעולם לא מעל.

אדם, צריך לדעת למצוא את "השמחה" בחייו, אפילו בדברים הקטנים הנקרים בדרכו ולא לדלג עליהם. אמי המנוחה, חנה סיאני, הייתה אומרת: "שמחה'לה, טיפה, טיפה ממלאית כוס". רק אחרי מותה, אני משחזרת משפטים, תובנות וכיווני חשיבה שאמרה לי, דברים אותם לא הפנמתי בימי חייה ושילמתי על כך מחיר יקר. היום, אני מלקטת טיפות שמחה מפה ומשם ומשתדלת למלא את כוס חיי.

עוד רגע קט יסבו המוני בית ישראל לשולחנות החג מלאי המתיקות, מלאי התקווה, יפקדו את בתי הכנסת המסורתיים והחדשים, בחצרות, במרפסות, ברחובה של עיר. שנה מורכבת, מאתגרת, הייתה השנה האחרונה. שנה של מגיפה עולמית, הקורונה. שנה שבה, נכון לכתיבת שורות אלה, קברנו אלף ומאה בני אדם, נשים וגברים, צעירות וצעירים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים חדשים, דתיים וחילונים, אלף ומאה קברים, מצבות, זיכרונות וגעגועים.

"תחל לה שנה וברכותיה... מי ייתן ונזכה כולנו לבריאות, לפרנסה, למשפחה ולזוגיות טובים". "ש... יפה ושונה תהא שנה זו אשר מתחילה לה היום...".