התנגש בניידת משטרה ונמלט לכפר פלשתיני סמוך

הרש"פ ותנועת פתח פתחו בהנחיית יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס בקמפיין הכפשה נגד בכיר פתח מוחמד דחלאן, הקמפיין נעשה באמצעות הצהרות לתקשורת של בכירי פתח, ברשתות החברתיות ובהפגנות בשטחי הגדה עצמם. ב-18 בספטמבר אירגנה תנועת פתח הפגנה בעיירה א-ראם כשעשרות רעולי פנים חמושים צעדו בקריאות: "דחלאן הוא מרגל, נדרוך על ראשו".

רבות דיברנו על שלום וחתרנו לשלום, אך אף פעם לא היה כמו הפעם טהור ואמתי, ולמרות שהבלבול לפעמים משתלט על העובדות, שהרי זו פעם ראשונה שאנחנו זוכים לשלום אמת, שלא מסתתרת מאחוריו שום עסקת נדל"ן או כוונות זדון, הפעם זכינו לשלום תמורת שלום, שלום חם שמחלחל לתוך הציבור במדינות הערביות שאיתם חתמנו רק כעת, מתנה מרשימה ופתיח לשנה טובה ומבורכת בשלום ויציבות אזורית. ערב ראש השנה מקבל משמעות מכופלת "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל". אמן.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני ניצב כקו שבר שחוצה את החברה הישראלית ומציף ומעצים הרבה מהמחלוקות בינינו הישראלים. רבים וטובים ממני חיפשו פתרון ונכשלו. רוב הציבור הישראלי כבר הרים ידיים והשלים עם המצב. לפעמים נדמה שמדובר בסכסוך בלתי פתיר ומה שלא נעשה יגמר רע. כל שביל הוא דרך ללא מוצא וכול נתיב מוביל לתהום מסוכנת. אף צד אינו מאמין לצד שמנגד ואף צד אינו מוכן או יכול להתפשר מספיק כדי להגיע לפשרה מוסכמת . אז בהיעדר הכרעה אנחנו תקועים, ממשיכים לריב, שורפים גז בניוטרל ולא זזים. מה אני מציע במקרה הזה ? פשוט, להשתמש בשיטת האלימינציה, להוריד את כל האופציות שאינן אפשריות או רצויות עד שנשאר עם פתרון שהוא אולי הרע במיעוטו אבל הכי טוב שיש. אבל לפני שאציג את הפתרון שלי כמה הערות כלליות:

מעת לעת ישראל מותקפת בהאשמה חמורה על-ידי אישי ציבור ערביים ישראלים - ח"כ ים, סופרים, משוררים ואמנים. הם טוענים כלפינו, היהודים, כי אנו אשמים בכך שהבאנו עליהם את ה"נכבּה" שלהם - שנותרה כפצע פתוח בקרבם. והיה ח"כ "משכיל" שהוסיף ברוב סכלותו, ששנת 1948 היא מקור הפצע. דהיינו, בשנת 1948 פתאום קמו היהודים בארץ-ישראל, הרגו וגירשו את הפלשתינים ממולדתם, ללא כל סיבה. שכן עד לאותה השנה, לדעת המאשימים, לא קרה שום דבר שיצדיק זאת. אז הנה תזכורת קצרה.

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים" - כך נפתח ספרו הידוע של דיקנס "בין שתי ערים". והייתי אומר דברים ברוח זאת על ראש הממשלה, נתניהו: אלו זמני השיא של הצלחותיו בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ואלו ימי השפל והכישלון הגדול שלו בתחום מדיניות הפנים במלחמה השנייה בנגיף הקורונה.