המשך ניתוח מבצעי היהודים במלחמת הדרכים בארבעת החודשים הראשונים למלחמת הקוממיות - מבעד לפריזמה של עקרונות הלחימה.

לא מעט צער ואכזבה תקפו אותי בהישמע קוד הסיסמה הצבאית שלי מעל גלי האתר ברדיו, במשך מספר פעמים, ביום כיפור שבעים ושלוש. לא כך דימיתי את המלחמה הבאה: בהפתעה מוחלטת, ביום הקדוש ביותר ליהודים. בעיקר כעסתי על עצמי שלא מצאתי זמן להיפגש עם אחי הצעיר, שאותו לא פגשתי מאז גיוסו לצבא. ידעתי שהיה אמור להיות בטירונות, ואני חשתי דאגה כבדה שמא נשלח לחזית, לפני שהספקתי לראות אותו. בלבי חשתי ש"מדרום תיפתח הרעה", שמתרגש עלינו אסון צבאי בסיני. הכרתי היטב את הגזרה המצרית. לפני שנתיים עברנו גיבוש, קבוצת לוחמים עלומה, שאוחדו ממספר חיילים קרביים והפכה לפלוגה לוחמת. במשך שנתיים עברנו אימונים מפרכים אינטנסיביים במדבר. תוך זמן קצר תרגלנו הישרדות ולוחמת צליחה, לא האמנו שניתן בכלל לצלוח את התעלה. חלק מאתנו היו רווקים וחלק צעירים נשואים ובעלי משפחות והנה רגע האמת הגיע, בהפתעה מוחלטת מכעיסה ומפחידה כאחת. הרגשתי קוקטייל של פחד ואימה, מהולים באדרנלין מעורר, עולה בבטני, כאשר מצאתי את עצמי בסיני עם הפלוגה שלי.

כשביום הכיפורים, י' בתשרי ה'תשל"ד - 1973, נשמעה תקיעת שופר עדויה בקול דממה דקה תוהה ובוהה וברעד שאלה - "כמה יעברון את הסף, מי ימות ומי יחיה", היא לא שאלה 2,656 עלומים יפים, האם ישמחו עם צו הקריאה שבידם לרדת נלהבים למדבר סיני ולהעפיל למרומי גולן וחרמון רק כדי לטמון שם לעולמי-עד את פתילי חייהם בחול המדבר או בסלעי ההר.

ככל שהזמן עובר מתגלות עובדות נוספות, כמו הסוכן השני בצמרת הצבא המצרי קצין בכיר במטכ"ל שלהם. שמסר מידע מודיעיני מדויק על המלחמה שתפרוץ, ולא התייחסו לכך ברצינות, ומצביעות על עומק הכשלון של המודיעין וראשיו שהביא לשבר נוראי.