הבלשן פרופ' אמריטוס יהושע בלאו מהחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל לשנת 1985 וחתן פרס רוטשילד, יקיר ירושלים (2003), חבר האקדמיה הלאומית למדעים ולשעבר נשיא האקדמיה ללשון עברית הלך לעולמו (יום ג', 20.10.20). בן 101 היה במותו.
בלאו הוא איש האוניברסיטה העברית - בשנת 1957 הצטרף לחוג לשפה וספרות ערבית ולימד שם שלושים שנה, עד פרישתו כפרופסור מן המניין בשנת 1987 - 33 שנה לפני שמת. "היה לי מזל גדול באוניברסיטה", אמר בשעתו בלאו בראיון שהעניק לעיתון "
מקור ראשון" עת הגיע לגיל 100. "החוג לשפה וספרות ערבית באמת היה מקום יוצא מן הכלל, של חברויות וקשרים חמים בין המרצים. כל אחד שמח כשהשני התקדם. זה היה נפלא".
יהושע בלאו נחשב לגדול חוקרי הערבית-היהודית של ימי הביניים בעולם. בימי הביניים שימשה הלשון הערבית לצד העברית כלשון התרבות של היהודים בארצות הדוברות ערבית. בנוסף, חקר את השפות השמיות, ומחקריו בתחום זה נוגעים בעיקר להתהוותה ולהתפתחותה ההיסטורית של לשון המקרא. הוא התעניין במיוחד בהשתלשלותם ובשחזורם ההיסטורי של ההגאים והמילים ("המורפמות") של לשון המקרא. רשימת פרסומיו מכילה מאות פריטים. בנוסף לשני אוספי מאמרים אחד בעברית, אחד בשפות אחרות, הוא פרסם שני סיכומים, אחד דקדוק קצר וכולל באנגלית, האחר ספר לימוד אוניברסיטאי מפורט בעל רמה גבוהה לסטודנטים. כמו-כן, כתב ספרי לימוד לדקדוק העברית לבתי הספר התיכוניים. פרסומיו החשובים בחקר הערבית-היהודית: דקדוק הערבית-היהודית ומילון לטקסטים ערביים יהודיים מימי הביניים. פרסום שיצא במהדורות רבות הוא קובץ התשובות ההלכתיות של הרמב"ם בערבית (עם תרגום עברי) ובעברית. בנוסף, לכך כתב בלאו ספרים ומאמרים בתחום העברית החדשה, לשון חז"ל וארמית.
בלאו היה חוקר פעיל עד יומו האחרון, לפני שבועות אחדים השלים מאמר על לשונו הערבית-היהודית של הרמב"ם במורה הנבוכים. המאמר יופיע בחוברת הבאה של כתב העת פעמים. פרופ' בלאו ביצע חלק ממחקריו עם תלמידים. שני פרויקטים גדולים שעשה בשותפות עם תלמידים יושלמו ויפורסמו בקרוב. פרופ' בלאו טבע חותם עמוק על דורות של חוקרים. תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו ועודם חברים בסגלי האוניברסיטאות בארץ ובעולם. הוא משאיר רעיה שהלכה עמו למעלה מ-75 שנה, בן ובת, נכדים, נינים ובני נינים.
פרופ' חגי בן-שמאי מהחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית, מקרוביו, ספד לו: "משפחתו, עמיתיו ותלמידיו יזכרוהו באהבה ובהערכה עמוקה.
הקורונה לא הצליחה להפריד בינינו והמפגש האחרון שלנו היה בכ"ז בתשרי, לפני ראש השנה, ביום הולדתו ה-101. היינו מדברים פעמיים-שלוש ביום, לא היה שבוע שלא דיברנו. הוא היה המורה הנערץ שלי לדקדוק לפני 68 שנים בכיתה ט'. הדרך שלנו ארוכה, מהיום הראשון שלי באוניברסיטה היינו בקשר רצוף. הוא יחסר לי מאוד. אזכור את ההומור ההונגרי המוחץ שלו. הוא אמר לרעייתו 'המזל הגדול שלנו שאנחנו חיים ביחד ויכולים לדבר זה עם זה'. זה משפט שמבטא בצורה עמוקה את האיש המדהים הזה".
פרופ' יוסף יהלום, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ממכריו, סיפר כי "הוא היה חוקר דגול בערבית ובערבית יהודית, פרסם ללא לאות והיה אדם אחראי מאוד. הוא עבד בלי הפסקה, היה בלשן גדול והיסטוריון מעולה, איש ספרות הגון ואיש מיוחד במינו וחד-פעמי שליווה את האוניברסיטה העברית בחצי המאה האחרונה והעמיד הרבה תלמידים. אני הכרתי אותו לאורך הרבה שנים - היינו נפגשים מדי שבוע ועובדים על פרויקטים. זה היה דבר יוצא מהכלל לעבוד מולו ועצוב לי שלאחרונה לא נפגשנו בגלל מגיפת הקורונה".
