רשות ציבורית שחויבה בעקבות תביעה ייצוגית להשיב כספים שגבתה שלא כדין, תחזיר אותם לא רק למי ששילמו לפני הגשת התביעה, אלא גם למי ששילמו בין הגשת התביעה לבין מתן פסק הדין. כך קובע (יום ד', 11.11.20) בית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים, הנותן יתר-תוקף להלכה מחייבת זו. את חוות הדעת המובילה כתב השופט ניל הנדל.

סעיף 21 לחוק תביעות ייצוגיות קובע: "אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות". מדובר בהגבלה ייחודית החלה על המדינה ומוסדותיה, ומטרתה למנוע פגיעה קשה בניהול התקציבי של אותה רשות. המחלוקת הייתה האם הסעיף קובע רק את נקודת ההתחלה של החיוב (24 חודשים לפני הגשת התביעה), או גם את נקודת הסיום (מועד הגשת הבקשה לתביעה ייצוגית).

הנדל מאמץ את הפרשנות המרחיבה, וזאת תוך ניתוח פרשני רחב היקף של החוק ותכליתו. הוא סבור, כי לשונו של הסעיף מותירה את ההכרעה לשלב הפרשנות התכליתית, גם אם היא עצמה מעניקה תמיכה מסוימת (אך לא מכרעת) לפרשנות המרחיבה. ההיסטוריה החקיקתית אינה מבהירה את כוונת חברי הכנסת, שכן היו התבטאויות סותרות במהלך הדיונים בחוק. התכלית האובייקטיבית של החוק, בפרט כאשר מדובר ברשות ציבורית, היא לאכוף את הדין ולהפסיק את הפרתו.

הנדל ממשיך ואומר כי קבלת הפרשנות המצמצמת תוביל לכך שהרשות תוכל לשמור בקופתה את רוב הכספים שגבתה שלא כדין לאחר הגשת התביעה. התכלית של ההגנה על קניינו של האזרח תומכת בפרשנות המרחיבה, בכך שהיא מבטיחה שמספר גדול יותר של נפגעים יקבלו בחזרה את כספם. גורם נוסף הוא היעילות: הפרשנות המרחיבה מעניקה פיצוי בבת אחת, בעוד הפרשנות המצמצמת תחייב הגשת תביעה נפרדת בידי מי ששילמו לאחר הגשת התביעה הראשונה. הנדל אינו מעניק לרשות את ההגנה מפני פגיעה בתקציבה, באומרו, כי היא נטלה על עצמה סיכון כאשר המשיכה לגבות את אותם כספים לאחר הגשת התביעה.

הנדל מוצא תימוכין לעמדתו גם במשפט העברי באומרו, כי בספר "במדבר" מצויים למעשה שלושה הליכים ייצוגיים: בקשת הטמאים להקריב קורבן פסח, מחלוקת קרח (שהתיימר לייצג את הציבור אך פעל בחוסר תום לב) ובנות צלפחד (שיצרו את ההלכה בדבר ירושת בנות). עוד מראה הנדל, כי רמזים להליכים ייצוגיים מצויים כבר בתוספתא (מתקופת התנאים) ובפסיקתו של הרמב"ם, ובמיוחד בתשובה של ר' ישראל איסרלין בספרו "תרומת הדשן". לאחר מכן מביא הנדל מקורות המלמדים על התייחסות ההלכה לתביעות שמשמעותן פגיעה בקופת הציבור, ולצורך לאזן בינה לבין האינטרסים של היחידים.

פסק הדין ניתן בדיון נוסף בתביעה ייצוגית שהגיש רו"ח עופר מנירב, לשעבר נשיא לשכת רואי חשבון, בשנת 2007 נגד רשות המיסים בטענה לגביית יתר ממייצגים שהתחברו למחשביה (שע"ם) לצורך ביצוע פעולות עבור לקוחותיהם. בשנת 2015 חייב בית המשפט המחוזי בתל אביב את הרשות להחזיר 39.3 מיליון שקל. בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורה של הרשות וקבע, כי ההחזר יהיה רק לשנתיים שקדמו להגשת התביעה; הוא הורה למחוזי לחשב מחדש את סכום ההחזר ואת הגמול ושכר הטרחה של מנירב ועורך דינו.

הנשיאה אסתר חיות הורתה לקיים דיון נוסף בשאלה העקרונית של תום מועד החיוב, וכאמור הפעם התקבלה עמדתו של מנירב. השופט נעם סולברג, היחיד שעודנו מכהן מן ההרכב המקורי (בו היו גם השופטים יורם דנציגר ואורי שהם), הצטרף הפעם לעמדתו של הנדל, אם כי הסתייג מחלק מנימוקיו וקרא למחוקק לתקן את החוק כדי להבהיר את הדברים. השופטים דפנה ברק-ארז, עוזי פוגלמן ויצחק עמית הסכימו גם הם עם הנדל. את מנירב ייצג עו"ד סביר רבין, ואת המדינה - עו"ד יורם הירשברג.