עדיף להיות דון קישוט

נכבדיי - ראש לשכת עוה"ד, אורחים, בני משפחה, בוגרות ובוגרים יקרים

טכס ההסמכה כעו"ד הוא עבורכם, הבוגרים, שעת פרידה משלב "הינקות המשפטית". זוהי נקודת זמן טובה לבירור מחודש, ולחלקכם, אני מניח, אפילו לבירור ראשוני של השאלה: מדוע בחרתם ללמוד דווקא את מקצוע המשפטים; ובעיקר - לאן פניכם מועדות מכאן?

התשובות, מן הסתם, מגוונות: יש מי שביקש להתפרנס בכבוד ממקצוע הנהנה מיוקרה ציבורית מסוימת (הגם שזו הולכת ונשחקת); יש מי שלבו הלך שבי אחר דמות הפרקליט הטלוויזיוני מבית היוצר של אחת מסדרות הטלוויזיה האמריקניות; יש מי שביקש לרַצות את הוריו, שהסכימו שבנם או בתם ילמדו כל מה שיבחרו, ובלבד שיהא זה משפטים או רפואה; יש מי שפנה ללימודי משפטים משום משרד-מן-המוכן של אבא או אמא הממתין לו, ויש גם מי שחיפש מין תואר כללי שימושי, כמקפצה לפעילות ציבורית-פוליטית. כל אלה מטרות לגיטימיות כמובן.

לפני כ-30 שנים ישבתי בטקס דומה - אם כי עם כמות משתתפים הרבה יותר קטנה - ולא היה לי אומנם מושג של ממש, מכאן לאן, אך ידעתי שאני מחפש עיסוק בעל משמעות, עיסוק עם אפשרות של תרומה והשפעה חברתית.

במקצוע המשפטי משמשים בעירבוביה, קצת חריגה, תפיסות שונות לחלוטין של המקצוע: גישה מטריאליסטית מובהקת, לצד תפיסה אידיאולוגית-חברתית, הרואה במשפט גם כמחולל, או לפחות כסוכן של שינוי חברתי.

והשאלה היא, היכן אתם רואים את עצמכם: האם כמשפטנים עם תפיסה חומרנית של "איך ואיפה אני אעשה הכי הרבה כסף", או כמשפטנים עם תפיסה אידיאולוגית, תפיסה בה מכּכבים טובים ורעים, כאשר אתם רואים עצמכם עטויי גלימה ועיניים בורקות, עושים צדק?

בטקס הסמכה לעו"ד לפני כ-33 שנים, נשא דברים המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, השופט ח' כהן המנוח. דבריו בטקס שיקפו תפיסה רומנטית על לימודי המשפט והמקצוע המשפטי. אביא מקצת דבריו, בלשונו הייחודית -

"אתם ניצבים היום כולכם, ידידיי הצעירים פרחי כהונת הדין, על סף היכל המשפט... איזה מקצוע נהדר הוא שבחרתם. בספסל הלימודים באוניברסיטה לא טעמתם ממנו אלא טעם כזית, לא שמעתם מצליליו אלא הדים קלושים, לא גיליתם מסודותיו אלא זעיר אנפין. עמדתם בפרוזדור, ורק מרחוק נשקף לכם זוהר הטרקלין. עתה נפתחים לפניכם שערי ההיכל..."

מוכר גם בהקשר זה דימויו הרומנטי, תרתי-משמע, של השופט הולמס, אשר דימה את המשפט ל"כלה יפיפייה, מפתה ומושכת", ואת השלמת לימודי המשפטים, כ"הכנסת הכלה המפתה והמושכת לחופה".

אני לא שותף לגישה רומנטית-מתפעמת זו של המקצוע המשפטי. בעיני, חשיבות העיסוק במקצוע המשפטי אינה טמונה בו עצמו, אלא במה שכל אחד מכם, באופן אישי ופרטי, יעשה ממנו.

הבחירה הפרטית שלכם היא שתקבע, אם אכן תהיה זו, כלשונו של ח' כהן באותה הרצאה, "עליה בסולם החיים מחיי-שעה לעולם חיי-הרוח", או שמא מירוץ, או דישדוש, בחיי היום-יום של הפרנסה, מתוך גישה חומרית גרידא.

פרופ' פרוקצ'יה, כתב פעם, כי "מדע המשפט הוא מדע ריק", המשול לבועות סבון, כי אין בו גרעין עצמאי בעל זכות קיום אוטונומית.

יתכן וה"דיאגנוזה" נשמעת חריפה מדי, אך דומני שניתן להסכים כי מדע המשפט - בדומה לתחומים נוספים של מדעי החברה - הוא "מדע שירותי"; שאין לו ערך מדעי או אסתטי אובייקטיבי, אלא ככל שהוא משכיל להסדיר באורח מיטבי את התנהלותה ופעילותה של החברה.

אופן יישומו של המשפט הוא הנותן למשפט תוכן, ככל שהוא מיושם לקידום ערכים אנושיים וחברתיים, הוא קונה לעצמו תוכן וערך.

המקצוע המשפטי הוא מעין ארכיטקטורה חברתית - יש והארכיטקט משכיל לתכנן ולבנות מבנה מרשים בעל ערך אסתטי ופונקציונלי, ויש שהמבנה אינו אלא מבנה סתמי-שיגרתי חסר ערך מיוחד.

המקצוע המשפטי הוא תחום עיסוק מגוון להפליא, אך המשותף כמעט לכל סוג של עיסוק במקצוע המשפטי - בין בפרקטיקה פרטית ובין בשירות הציבורי - הוא ביכולת התרומה החברתית.

מטבע הדברים, שהשירות המשפטי הציבורי, לסוגיו השונים - בין בייעוץ משפטי, בין בעבודת הפרקליטות, בין בעבודת הסניגוריה הציבורית או בעבודה בלשכות הסיוע המשפטי ועוד - מְזמַן לעושים בו במלאכה אפשרויות רבות יותר לתרומה חברתית, ולהשפעה ציבורית. אך גם מי שעוסקים בפרקטיקה פרטית, או באקדמיה המשפטית, ובוודאי בארגוני סיוע וזכויות אדם, יכולים לתרום ולהירתם למשימות חברתיות וציבוריות מגוונות.

מדינת ישראל מתמודדת כל העת מול בעיות קשות ואתגרים מורכבים. החברה הישראלית היא חברה מורכבת ומקוטבת, והמתחים בה רבים.

בזירה החברתית - בעידן של קיטוב פוליטי וחברתי, מתחדד ומתעצם הצורך בהקפדה על הגנת זכויות אדם וזכויות של מיעוטים ואוכלוסיות חלשות אחרות. אנו חיים בחברה המקדשת את ההצלחה וההישגיות. זה חשוב, ואולי גם הכרחי בעולם התחרותי בו אנו חיים, אך גם במציאות כזו אסור לזנוח מאחור את החלשים.

אתם, כמשפטנים צעירים, צריכים לבחור, אם להתגייס ולהשתתף במאבק על דמותה של מדינת ישראל - כמדינה שאזרחיה מכבדים את ערכי הציות לחוק, וערכים של צדק, סובלנות וזכויות אדם, וכמדינה בעלת מחויבות חברתית אמיתית למיעוטיה, לענייה ולחלשים אחרים בחברה - או שמא, כל אחד ילך לדרכו, ויעשה לביתו.

מדי שנה גודשים את האולם הזה - או אולמות דומים במקומות אחרים - עוד ועוד משפטנים צעירים שהפכו לעורכי דין חדשים, והשאלה היא - האם גודש משפטנים זה יהיה לברכה לחברה הישראלית, או רק נתון סטטיסטי של "עודף היצע מקצועי".

אני מזמין כל אחד מכם, בוגרות ובוגרים יקרים, לנקוט עמדה, לבחור כיוון, לקבל עליכם מחויבות חברתית, לשמש כסוכני שינוי חברתיים, לעשות שימוש בהליכים משפטיים לשינוי חברתי - כדי להפוך את החברה שלנו לחברה טובה יותר. כל אחד בתחום בו יבחר.

איש חכם אמר פעם, כי "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליטול חלק בעיצובו".

אתם, כמשפטנים צעירים, שיוצאים כעת לדרכם, צריכים לבחור - האם לצפות בכל ההתרחשויות במדינה ובחברה הישראלית מהיציע, או לרדת לזירת ההתרחשויות וליטול חלק בעשייה ובעיצוב העתיד של החברה והמדינה.

תרומה חברתית אפשרית לא רק בעיסוק בתחום המשפטי במסגרת השירות המשפטי הציבורי, היא אפשרית ודרושה גם במגוון תחומים אחרים: בארגונים חברתיים, בארגוני סיוע וזכויות אדם, בהתנדבות אישית, או בכל פעילות ציבורית אחרת.

לפני מספר שנים יצא לאור סיפרו החשוב של עו"ד יובל אלבשן, "זרים במשפט - נגישות לצדק בישראל". יובל אלבשן, העוסק בחינוך משפטי קליני לזכויות אדם ולאחריות חברתית ועו"ד קהילתי בפריפריה הענייה של ישראל - מתאר בספרו, בצורה נוקבת, את הקשיים הרבים בהם נתקלת האוכלוסיה החלשה בישראל במימוש זכויותיה במערכת המשפטית; זאת, למרות השוויון החוקי-הפורמלי ממנו נהנים לכאורה כל אזרחי ותושבי המדינה.

כל אחד מכם יכול לסייע, בדרכו הוא, לחלשים בחברה. לכל אחד יש היכולת לתרום ולשנות. כולנו יחד יכולים לתרום לחברה טובה וצודקת יותר.

ב"פרקי אבות" נאמר לעניין זה: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה".

לשם כך יש לזנוח את הגישה הצינית, וגם את הרמת הידיים והייאוש.

כשם שהסתייגתי מגישה רומנטית מדי לעיסוק במשפט כשלעצמו, כך אני מסתייג מהגישה הצינית - משהו הרווחת במקומותינו, באשר ליכולת לשנות ולהשפיע.

מכל-מקום, אני מאמין, כי עדיף להיות דון קישוט, הנאבק בטחנות הרוח, גם אם ללא הצלחה מובטחת, על-פני הרמת ידיים ונטישת המערכה, והחלפת השריון והכידון בכורסה ונעלי בית רכות.


אני מזמין אֶתכם אפוא לחפש משמעות בעיסוקכם המשפטי. משמעות אישית וחברתית.

"אדם מחפש משמעות" אינו רק שם של ספר, ידוע וחשוב (של ויקטור פרנקל). משמעות היא צורך קיומי של כל אדם באשר הוא אדם. בשלב כזה או אחר של חייו כל אדם מחפש משמעות - ובמונח "אדם", תאמינו או לא, נכללים גם עורכי דין. אני מזמין אֶתכם להגדיר לעצמכם, כבר בראשית הדרך, משמעות ואתגר בדרככם המקצועית.

בהקשר זה, אזכיר גם את ספרה של פרופ' מרתה נוסבאום, "צדק פואטי".

פרופ' נוסבאום - משפטנית ופילוסופית, בעלת שם עולמי, מאוניברסיטת שיקגו, מציגה בספרה את התפיסה - שאני בכל הכבוד שותף לה - כי קריאת ספרות טובה, רומנים, מפתחת רגישות מוסרית אצל הקוראים, ולכן היא בגדר אמצעי חינוכי רב-עוצמה.

קריאה כזו מפתחת ומתרגלת צורת חשיבה המקפלת בתוכה רגשות אנושיים ושיפוט מונחה רגש, במקום חשיבה המוגבלת למאפיינים סכמטיים וכמותיים.

לכן, מציעה פרופ' נוסבאום, לכלול קריאת רומנים בעלי מסר אנושי-חברתי בתוכניות הלימודים של בתי הספר למשפטים, מתוך רצון להבטיח שהמערכת המשפטית לא תהיה קרה ומנוכרת, אלא רגישה למציאות האנושית והחברתית שסביבה.

ואכן, הרחבת הדעת ודיאלוג מתמיד בין המשפט ועושי המשפט, לבין החברה, הם חיוניים כדי שהמשפט יהיה יצור חי ונושם הניזון מסביבתו האנושית והחברתית, ולא מנוכר לה. הדברים נכונים ביחס לחינוך המשפטי הראוי, כמו גם בנוגע לעיסוק המשפטי.

אני מאמין, כי במלאכת המשפט לסוגיה השונים, אין להתעלם מהמורכבות של התהליכים החברתיים, ואין לראות במערכת המשפטית את חזות הכל, שכן זו מוגבלת בפתרונות ובדרכי הטיפול אותם בידה לספק.

העיסוק המשפטי צריך להשתלב במארג רחב של פעילות ציבורית-חברתית [חינוך, אתיקה, פוליטיקה, תקשורת ועוד].

לכל אחד מאלה נועד תפקיד חשוב בעיצוב דמותה של החברה והציבוריות הישראלית, אך בכל אחד מאלה יכול המשפטן, בשל הכשרתו, לתרום מחלקו.

הרחבת תרומתו של המשפטן לחברה, לא תבוא אפוא מהרחבת תחומו של המשפט, אלא מהרחבת תחומי עיסוקו של המשפטן, על-ידי תרומתו לחברה גם בדרכים לבר-משפטיות.

ב"אחרית דבר" של הספר "אלטנוילנד", כתב בנימין זאב הרצל את הדברים הבאים:

"חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב,
כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם חלום היא...
ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא,
ואגדה יוסיף להיות".

ברוח חזונו של הרצל, אנו צריכים לשאוף לחברה האוטופית שראה הרצל בחזונו. לשם כך, על כל אחד מאיתנו לתרום את תרומתו.
ברוח חזונו של הרצל, אנו צריכים לשאוף לחיות בארץ נהדרת - כמציאות, ולא כשם של תוכנית סאטירה. זה צריך להיות היעד שנסמן לעצמנו - כחברה, ובאופן אישי - כל אחד בתחומו, בסביבתו המיידית, בכל תחומי העשייה הציבורית והמשפטית בה יבחר כל אחד מכם לעסוק.

"אם תרצו אין זו אגדה!"

אני מאחל לכם בחירה טובה והצלחה בהמשך דרככם!