קרקעותיה של חברת יכין-חקל שנועדו לעיבוד חקלאי כפופות לנוהלי רשות מקרקעי ישראל, ולפיכך אם תבקש החברה לשנות את ייעודן לבנייה - יהיה עליה להחזירן לרמ"י. כך קובעת סופית (יום ה', 3.12.20) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

יכין-חקל הייתה בשליטתו של סמי שמעון המנוח וכיום שייכת לעזבונו. הוא רכש אותה מידי המדינה בתחילת שנות ה-90, כאשר ברשותה היו 13,000 דונם שהחכיר להם מינהל מקרקעי ישראל (שמה הקודם של רמ"י) בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. המחלוקת נגעה ל-8,000 דונם מתוכם, שהוחכרו ל-49 שנים עם אפשרות הארכה ל-49 שנים נוספים. חוזים אלו אפשרו ליכין-חקל ליהנות משינוי ייעוד הקרקעות, אם יהיה כזה.

חוזים אלו עמדו בניגוד להחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל משנת 1965, לפיה "בהסכמי חכירה של קרקע חקלאית ייקבע כי עם שינוי ייעודה של קרקע חקלאית לייעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל. עם החזרת הקרקע יהיה המחזיק זכאי לפיצויים עבור השקעותיו בקרקע ועבור הפקעת זכותו, בשיעור שייקבע על-ידי המועצה בכללים שתוציא".

השאלה שבמחלוקת הייתה, האם השר אריאל שרון, שעמד אז בראש מועצת מקרקעי ישראל הבטיח לשמעון שחוזי החכירה של הקרקעות יוארכו בתנאים הקיימים. עזבונו של שמעון ויכין-חקל טענו, כי ניתנה הבטחה כזו והיא בגדר הבטחה שלטונית מחייבת. זאת, למרות שלא היה כל תיעוד רשמי להבטחה כזאת, למעט מכתב משנת 1992 של מנכ"ל המינהל דאז, מיקי ורדי, לפיו החוזים יוארכו ב-49 שנים באותם תנאים. המכתב לא היה על נייר רשמי של המינהל, ו-ורדי העיד בשעתו שחתם עליו בשל לחציו של עו"ד דב ויסגלס שייצג את שמעון [והיה גם עורך דינו של שרון]. המכתב לא נשלח על נייר רשמי של המינהל, ולדברי ורדי "זה מכתב שטוב שלא נדבר עליו" ו"אין לי תשובות טובות" בנוגע לנסיבות כתיבתו.

בית המשפט המחוזי מרכז (השופט אהרון מקובר) דחה את תביעת עזבונו של שמעון ויכין-חקל לקבוע שהם זכאים ליהנות משינוי הייעוד, וברק-ארז דחתה את ערעורם. לדבריה, זוהי סוגיה משפטית פשוטה שאינה מצריכה להתחקות אחרי מעשיהם וכוונותיהם של המעורבים לפני קרוב ל-30 שנה: "ללא אישורה של מועצת מקרקעי ישראל אין כל תוקף להבטחות או התחייבויות שניתנו ביחס
למקרקעי ישראל, כאשר מדובר בעסקות בהיקף גדול העולה על זה של 100 דונם. מתן התחייבות כזו ללא אישורה של המועצה נעשה בחוסר סמכות. ככזה, אין לו תוקף – בהתאם לעקרון הבסיסי ביותר של המשפט המינהלי, הוא עקרון חוקיות המינהל".

העובדה ששרון היה יו"ר המועצה, אינה הופכת הבטחה שלו - אפילו אם ניתנה - למחייבת מבחינה חוקית. "הסמכות לאשר את העסקה הייתה מסורה למועצה כגוף, ועל כן השר כשלעצמו לא היה מוסמך במקרה זה להעניק את ההתחייבות הנטענת". שרון מעולם לא הביא אותה לדיון במועצה, וגם אם היה מביא - אין להניח מראש שהייתה מאושרת. העיזבון ויכין-חקל אינם יכולים לטעון ששמעון סבר שלשרון יש סמכות להעניק את ההבטחה, שכן הוא היה "איש עסקים מיומן שיוצג כדבעי. אין מקום להניח במקרה זה שהמצב המשפטי במדינת ישראל לא היה נגד עיניו".

טענה חילופית של העיזבון והחברה הייתה, שלפחות לגבי 1,400 דונם - החוזים המקוריים קבעו שניתן יהיה להאריכם באותם תנאים. ברק-ארז דוחה גם טענה זו, שכן לא ניתן להכריע מה בדיוק נאמר בהקשר זה באותם חוזים. במצב זה, יש להחיל עליהם את הגישה הפרשנית שהוחלה על חוזים אחרים מאותה תקופה, ולקבוע שהמינהל לא התכוון לכבול את ידיו מראש עשרות שנים קדימה, בכך שיתחייב על התנאים להארכת החוזה בעוד 49 שנים.

בשולי הדברים מציינת ברק-ארז לקח רוחבי מן הפרשה: "יש הרואים בעמידה על הליך קבלת
החלטות מסודר ופורמלי משום 'ביורוקרטיה' מכבידה. אולם, למעשה, המקרה שבפנינו מלמד כי ההקפדה הפורמלית בעניינים מסוג זה, הנוגעים לנכסי ציבור בהיקפים משמעותיים ביותר, היא תמיד לטובת העניין. היא ודאי חשובה מבחינת האינטרס הציבורי. היא חשובה לא פחות מבחינת משקיעים ובעלי דברן של הרשויות, אשר יכולים לדעת בדרך זו על מה ניתן לסמוך ועל מה כדאי שלא לסמוך. יש המטפחים תקוות כי דברים שנאמרו באופן פחות פורמלי יבשילו בסופו של דבר לברכה ורווח. אולם, לא ניתן לראות בתקוות מסוג זה ציפיות הראויות להגנה משפטית.

"על כך יש להוסיף, כי באופן עמוק יותר, המקרה שבפנינו אינו עוסק רק בשאלה אלו ציפיות ראויות להגנה, אלא מחייב קודם כל לחזור למושכלות ראשונים ביחס לאחריותם של בעלי תפקידים המופקדים על נכסי הציבור. בעלי תפקידים אלה צריכים לדעת לעמוד בפני לחצים 'לוותר' או 'לעגל פינות'. לא בכדי הקניית זכויות בהיקף נרחב אינה מסורה בידיו של השר בלבד, רם מעלה ככל שיהיה, או בידיו של מנהל הרשות לבדו. הענקות מסוג זה מחייבות פיקוח ושקיפות, ועל כן אינן מופקדות בידיו של אדם בודד. כאמור, זו לא הכבדה טכנית. זוהי הערובה לכך שהשער המגן על נכסי הציבור לא יהיה פרוץ".

השופט עופר גרוסקופף הסכים עם התוצאה אליה הגיעה ברק-ארז, אך מנימוקים שונים. לדעתו, ניתנה הסכמה עקרונית של מועצת מקרקעי ישראל להארכת חוזים כאלו, ואין זה בטוח שהייתה חובה להביא לאישורה גם את התנאים להארכתם. לכן, אם ניתנה לשמעון הבטחה בידי שרון ובכירי המינהל - לא בטוח שהם חרגו מסמכותם. אולם, ממשיך גרוסקופף, העיזבון והחברה לא הצליחו להוכיח שניתנה הבטחה כזאת, במיוחד לנוכח העובדה שאין לה כל תיעוד בכתב כפי שמתחייב בעסקות מקרקעין.

השופטת ענת ברון הסכימה גם היא עם התוצאה ותמכה במסלול בו בחרה ברק-ארז. בית המשפט לא פסק הוצאות לטובת המדינה, כביטוי למורת רוחו מן הדרך בה התנהלו הדברים בשנות ה-90. את העיזבון ויכין-חקל ייצגו עוה"ד שוקי חורש, אורית יולס-דבי, תומר שני ואבי עזראי; ואת המדינה - עו"ד לימור פלד.