המורה החרדית מלכה לייפר תוסגר לאוסטרליה, שם היא מואשמת ב-74 עבירות מין נגד שלוש אחיות שהיו תלמידותיה בבית הספר "עדת ישראל" במלבורן בשנים 2008-2004. כך קובע סופית (יום ג', 15.12.20) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית. הוא דחה כצפוי את ערעורה של לייפר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת חנה מרים לומפ) מספטמבר השנה.

הליכי ההסגרה נגד לייפר נפתחו ב-2014, הוקפאו ב-2016 לאחר שנקבע שאינה כשירה נפשית לעמוד לדין וחודשו ב-2018 לאחר שהתעורר חשד שהיא מעמידה פני חולת נפש כדי לחמוק מהסגרה. בדצמבר 2019 קבעה לומפ, כי יש להעמיד את לייפר לבדיקת פאנל של מומחים, בשל פגמים רבים שנפלו בחוות הדעת מטעם המדינה ושבהן נטען כי היא מתחזה.

חודש לאחר מכן קבע הפאנל פה אחד, כי לייפר יכולה לעמוד לדין ומתחזה לגבי כושר שיפוטה ויכולת תפקודה. המומחים קבעו, כי לייפר יכולה לשתף פעולה עם סניגוריה, כפי שאכן עשתה בעבר, לפני שהחליטה להימנע מכך. הם גם עמדו על כך, שבכל אשפוזיה הקודמים של לייפר לא נקבע שהיא חולת נפש. לומפ אימצה בחודש מאי את ממצאי המומחים מטעם בית המשפט, תוך שהיא דוחה מכל וכל את טענות ההגנה נגד הפאנל. הערעור על החלטה זו נדחה בתחילת ספטמבר בידי בית המשפט העליון.

בערעור טענה לייפר, כי המעשים המיוחסים לה לא היו עבירת אונס באוסטרליה ובישראל בעת חתימת אמנת ההסגרה ביניהן, ולכן מדובר רק במעשה מגונה - עליו לא חלה האמנה. עמית אומר כי פרשנות זו נוגדת את לשון האמנה, תכליתה והגיונה. "פרשנות לפיה העבירות הנזכרות באמנה קפאו על שמריהן ונותרו כפי שהוגדרו בשלהי שנת 1975 עת נחתמה האמנה, נוגדת את הגיונה ואת התכלית העומדת בבסיסה", הוא קובע.

עמית מוסיף: "אין חולק כי בכריתת האמנה הביעו ישראל ואוסטרליה את רצונן הברור להסגיר מבוקש בגין עבירת אינוס, ואף אין חולק כי המעשים מושא הדיון נכללים היום בשתי המדינות כעבירת אינוס, ולא כמעשה מגונה, והערך המוגן שבבסיס העבירה זהה בישראל ובאוסטרליה. הטענה כי הגדרת העבירה ופרשנותה נותרים כפי שהיו במועד חתימת האמנה, כך שכביכול העבירה 'התאבנה' ונשמרה במצבה המקורי בהתעלם משינויי העיתים, מהחקיקה ומהפרשנות שניתנה לה בפסיקה, היא מוקשית. קשה להלום כי חרף כינון יחסי הסגרה והכללת עבירת האינוס ברשימת העבירות באמנה, ישראל ואוסטרליה לא תהיינה חייבות בהסגרת מבוקש בגין מעשה המהווה כיום עבירת אינוס בשתי המדינות".

טענה נוספת של לייפר הייתה, שהגדרת העבירה אינה זהה בישראל ובאוסטרליה: בישראל יש להוכיח ניצול של יחסי מרות, בעוד באוסטרליה אין צורך בכך. עמית דוחה גם טענה זו: אין צורך בחפיפה מלאה של העבירה בשתי המדינות, אלא די בכך שבשתיהן יתקיימו היסודות המהותיים שלה. עמית גם דחה את הטענה לפיה עיקר זיקתה של לייפר הוא לישראל ולא לאוסטרליה: "המערערת עזבה את ישראל על-מנת לשמש מורה ומנהלת בבית ספר לאחר שנענתה להצעת עבודה שקיבלה, ושהתה באוסטרליה משך שבע שנים. פרנסתה הייתה באוסטרליה, בעלה ורוב ילדיה חיו עימה, והם היו מעורבים בחיי הקהילה אליה השתייכו". היא שבה ארצה רק כאשר עלו החשדות נגדה.

עוד נטען בערעור, כי הקביעה בישראל לפיה לייפר כשירה לעמוד לדין, תפגע בסיכוייה לקבל משפט הוגן באוסטרליה כאשר תשוב ותעלה שם את אותה טענה. על כך אומר עמית, כי פסק הדין של ביהמ"ש העליון בנושא כשירותה של לייפר היה רק בנוגע לשאלת ההסגרה והודגש שהוא יידון לעומקו באוסטרליה. "חזקה כי הדברים יובאו לידיעתם של הגורמים הרלוונטיים במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, וכי שאלת כשירותה של המערערת לעמוד לדין תיבחן בהתאם לדין הנוהג שם".

השופטת ענת ברון מוסיפה: "מאז שהוגשה העתירה, דומה כי אין הליך שהמערערת לא נקטה בו וכי אין טענה שפסחה עליה, בניסיון למנוע את הסגרתה... עם מתן פסק דיננו נסתם הגולל על הטענות כולן והכרזתה של המערערת כבת הסגרה מקבלת תוקף סופי. כידוע יש לכבד הסכמי הסגרה שכרתה מדינת ישראל שתכליתם שיתוף פעולה בינלאומי למיגור פשיעה, ויידע כל מי שמבקש למלט עצמו מן הדין כי לא ימצא בישראל עיר מקלט". השופט עופר גרוסקופף הסכים עם עמית וברון. את לייפר ייצגו עוה"ד ניק קאופמן ואיתן מעוז, ואת המדינה - עו"ד מתן עקיבא.