בית המשפט העליון עשוי לקבוע, כי לשפה הערבית נותר מעמד רשמי בדומה לזה של העברית. כך עולה (יום ג', 22.12.20) מדברי השופטים בדיון ב-15 עתירות נגד חוק הלאום.
סעיף 4 לחוק הלאום קובע: "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה".
המשנה לנשיאה
חנן מלצר הזכיר מספר פעמים את החקיקה המנדטורית ("דבר המלך במועצתו"), לפיה בארץ היו שלוש שפות רשמיות - אנגלית, עברית ואנגלית. הכנסת ביטלה את מעמדה של האנגלית אך לא נגעה ביתר החקיקה, כך שמעמדה הרשמי של הערבית נשמר. הדבר בא לידי ביטוי בכך שניתן לדבר בערבית בכנסת ובבתי המשפט, ובפסיקה שחייבה את השימוש בה בשילוט ובטפסים.
השופט
מני מזוז אמר: "לכאורה אפשר לקרוא את סעיף 4 כבא לתת דירוג של שפות רשמיות. יש מדינות בהן קיימות הרבה שפות רשמיות". השופט
עוזי פוגלמן הסכים עם מלצר: "אם יש קביעת חוק שלא בוטלה, אין קונפליקט אמיתי בין הסעיף בחוק היסוד לבין קביעת השפות בדבר המלך". הנשיאה
אסתר חיות העירה, כי אכן מעמדה של הערבית נותר כשהיה.
מלצר פנה לבא-כוח המדינה, עו"ד רן רוזנברג: "כשביטלו את האנגלית כשפה רשמית שלישית, עשו את זה במפורש. אני רוצה לשמוע שאדוני מסכים עם הפרשנות הזאת". רוזנברג: "לא נדרשנו לזה בצורה מסודרת כדי לתת תשובה מוסמכת". חיות: "למה לא שאלתם את עצמכם את השאלה הזאת?". מלצר: "אף פעם לא מאוחר, ותוך שבוע אדוני יענה". השופט
ניל הנדל: "זו פרשנות אפשרית ונסתפק בכך".
השופטים הקשו על רוזנברג במיוחד בנוגע לסעיף 7 בחוק, הקובע: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על-מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". רוזנברג אמר כי פרשנות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה היא, כי "ברור שאי-אפשר להקים יישובים יהודיים בלבד, ברור שאי-אפשר לתת תמריצי התיישבות רק ליהודים. כל החלטה שתידרש לאיזונים ולחוק הלאום וחוק
כבוד האדם וחרותו, תהיה חקיקה רגילה או מינהלית - ואז בית המשפט יידרש לצקת תוכן לאיזונים אלו, בלי להידרש לביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד".
השופטת דפנה ברק-ארז ביקשה לדעת מה סעיף זה מאפשר ומחדש. רוזנברג התחמק: "אין תועלת שאחשוב על דוגמאות". פוגלמן: "האם ברמה המעשית יש דברים שאפשר לעשות היום מכוח הסעיף הזה שאי-אפשר היה לעשות בעבר?". רוזנברג: "יש לי כל מיני רעיונות, אבל אין בהם תועלת". השופטת ברון: "ההצהרה על הייעוד הלאומי של ההתיישבות היהודית היא מובנת, אבל מה בא לומר החלק השני? האם הוא לא נותן את העדיפות לסעיף זה על פני חוק כבוד האדם?". רוזנברג העדיף שלא להיכנס לפרטי השלכות הסעיף.
לבסוף התייחס רוזנברג לסעיף 1 בחוק, לפיו "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
הנשיאה אסתר חיות ביקשה לוודא: "לפי הבנתכם מדובר בזכות ההגדרה העצמית החיצונית של ישראל כמדינה עצמאית". רוזנברג: "נכון. אין פגיעה בזכות ההגדרה העצמית הפנימית", דהיינו הזכויות הפרטניות של מי שאינם יהודים. מלצר: "מה אתה אומר על מדינות שכתבו במפורש שזה לא גורע מזכויות של מיעוטים?". רוזנברג: "זה לא גורע, כי יש עוד פרקים בחוקה". חיות: "אדוני אומר שגם אם זה לא כתוב, זו הפרשנות המקובלת עליכם". רוזנברג: "נכון".
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
