אין פסול באמות המידה שקבע משרד הפנים להטלת אגרת פינוי אשפה בידי הרשויות המקומיות, למעט הצורך להקטין משמעותית את התשלום שייגבה ממי שלא יפריד כנדרש פסולת למחזור. כך קובעת (יום ד', 6.1.21) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

בשנת 2013 קבעה ברק-ארז, כי למרות שפינוי אשפה הוא אחד השירותים הבסיסיים בהם מחויבת רשות מקומית, ניתן לגבות אגרה על פינוי אשפה הנוצרת תוך כדי פעילות עסקית. בשנת 2018 פרסם משרד הפנים את אמות המידה המדריכות את הרשויות המקומיות בבואן לקבוע את האגרות הפרטניות. הן מתמקדות בכמות האשפה, במטרה לקבוע איזו כמות נוצרת במהלך הפעילות העסקית ועליה ניתן לגבות אגרה, תוך מכפלה של מספר העובדים, כמות הפסולת לשימוש ביתי של כל עובד ומרכיב התאמה לעסקים. לצד זאת נקבע, כי עסק שאינו מפריד פסולת למחזור - יאבד 90% מן הכמות הבסיסית שהוקצתה לו, כך שתיגבה ממנו אגרת פינוי גבוהה יותר.

התאחדות המלונות והתאחדות התעשיינים עתרו נגד אמות מידה אלו. המלונאים יצאו בעיקר נגד החישוב הבסיסי, בנימוק שבתי המלון משלבים עסק ומגורים. ברק-ארז דוחה את טענתם באומרה, כי האורחים אינם מתגוררים בבית המלון הטיפוסי, והאירוח שלהם הוא מרכיב מרכזי בפעילותם העסקית. "לפיכך, הטיפול בפסולת הנוצרת אגב מתן שירותים אלו מהווה עלות נלווית וישירה של ההליך העסקי המתקיים בבתי המלון, בדומה לתשומות עסקיות אחרות כדוגמת חשמל, חומרי גלם
וכיוצא באלה". לצד זאת מעירה ברק-ארז, כי מן הראוי שהרשויות יפעילו נוסחה אחרת כאשר מדובר במלונות דירות.

רוב הדיון היה בשאלת משקלה של הפסולת למחזור בחישוב הכולל. לרשות המקומית יש סמכות להביא בחשבון שיקול זה, כל עוד אין המדובר בסנקציה עונשית, אומרת ברק-ארז. היא מקבלת הטענה לפיה משרד הפנים לא הציג תשתית ראייתית מספקת לקביעת ההפחתה בת 90% מכמות הפסולת הבסיסית, במקרה של אי-הפרדת פסולת למחזור. ברור שאי-הפרדה מטילה עלויות נוספות על הרשות המקומית, הנדרשת להפריד בעצמה את הפסולת למחזור, אך כאמור - לא הוכח מדוע דווקא הפחתה של 90% נותנת מענה לכיסוי עלויות אלו. לכן, מדובר בהחלטה בלתי מידתית שאינה יכולה לעמוד.

ברק-ארז מוסיפה, כי ניתן להתחיל וליישם את אמות המידה ולו בצורה חלקית; היא סברה תחילה שיש לאפשר לעשות זאת בלא מרכיב המחזור. במחשבה נוספת, ממשיכה ברק-ארז, היא הגיעה למסקנה שמוטב לקבוע שאי-הפרדה תוביל להפחתה של 20% בלבד מכמות הפסולת הבסיסית, וזאת לתקופת הביניים עד שמשרד הפנים ישלים את עבודת המטה הדרושה כדי לקבוע את השיעור הקבוע. היא לא קבעה לוח זמנים לניסוח אמות המידה החדשות.

השופט עופר גרוסקופף הסכים עם פסק דינה של ברק-ארז במלואו. השופט מני מזוז הסכים עם רובו של פסק הדין, אך סבר בדעת מיעוט שאין לקבוע את שיעור ההפחתה לתקופת הביניים אלא להותירו בידי הרשויות המקומיות. את המלונאים ייצג עו"ד רנאטו יאראק, את התעשיינים ייצג עו"ד אסף ביגר, את המדינה ייצג עו"ד רן רוזנברג, ואת מרכז השלטון המקומי - עו"ד אלי אליאס.