עיכוב בדיון ועדת החוקה להארכת תקנות הסגר

במהלך הפגנה בנצרת נגד ביקורו בעיר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הרחיקה המשטרה שלושה חברי כנסת של הרשימה המשותפת - מטאנס שחאדה, סונדוס סאלח והיבא יזבק. השוטרים תפסו את חברי הכנסת בגופם. מדובר בהפרה של החסינות הפרלמנטרית המהותית.

בעקבות דחיית כניסתו לתוקף של חוק המידע הפלילי, העוסק בין היתר בקיצור תקופת המרשם הפלילי, דנה (יום ד', 13.1.21) הוועדה בתיקון חלק מסעיפי החוק שנדחה ושילובם בחוק המרשם הפלילי הקיים, ובהם הוראות בדבר מניעת זליגת מידע, אמות המידה לשקילת המידע בידי הגופים הזכאים לכך ועוד. כמו-כן, הוועדה אמורה לבחון האם להשאיר את העיצום הפלילית שנקבעה בחוק - של שנת מאסר על שימוש אסור במידע, או לשנותה לאיסור נורמטיבי שאינו פלילי.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני עומד כאן על הדוכן הזה ומתקשה לעכל את הרגע. אני חושב על אותו ילד קטן, מגמגם, שנולד בעיר קפואה במחוז נידח בסיביר והגיע לרגע הזה. אני חושב על הילדות בצל השבר הגדול של פירוק ברית המועצות, בצל המשבר הכלכלי, על החנויות הריקות, על חוסר הוודאות שעטף אותנו בכל רגע. אני חושב על הוריי היקרים מריה וניקולאי, על אחותי הבכורה מרינה, שדאגו להעניק לי את המעטפת החמה בתנאים בלתי אפשריים.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם". דברים אלו מתוך ספרו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק "ימי זיכרון" הם הטקסט המכונן המנחה אותי בדרכי. הם הנותנים לי את הכוח והאמונה לפעול בעולם מורכב, והם המביאים אותי לכאן, לדוכן זה בכנסת ישראל. דע מאין באת.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי וחברות הכנסת, עובדי ועובדות המשכן, מזכירת הכנסת וצופים יקרים, הגעתי לכנסת ישראל לזמן קצר, קצר מאוד. ובכל זאת, אני מבקשת לספר לכם מאין באתי ומה חשוב לי לקדם. גדלתי במקום צנוע, ברחוב קרן היסוד באזור ד' באשדוד, להורים טובים וצנועים שעלו ארצה מליטא - פאפא פיצה ומאמא סופה - ואת הייחוס המכובד שירשתי, כצאצאית של הגאון מווילנה, ינקתי מסיפוריו של אבא. הייחוס והנימוסים הליטאיים שעליהם חונכתי השתלבו עם משחקי מחניים בשכונה עם ילדי עולים מגאורגיה, לטביה, ליטא, רוסיה, מרוקו, רומניה, ועוד ועוד. לא עניין אותנו מי הגיע מאיפה, רק מי שיחק הכי טוב. כשאבא סיפר לי, בגיל 8, שנעזוב את הארץ לדרום אפריקה, הובלתי הפגנת ילדים מבית הספר היסודי "ארזים" נגד הגזירה. זה לא באמת עזר לי.