שרון ייכשל במיגרון

אם אריאל שרון יחליט לציית לחוק, הטרנספר שהוא מתכנן ליהודי מיגרון יקח חודשים רבים אם לא שנים. אך "חוק" ו"שרון" הם דברים שלא עולים תמיד בקנה אחד, ולכן יש לנקוט במשנה זהירות בבואנו לחזות את מהלכיו של ראש הממשלה.

בפני שרון עומדות שתי אופציות חוקיות במיגרון: האחת היא לנסות להרוס את כל המבנים בהסתמך על חוק התכנון והבניה הירדני. על-פי פסק הדין של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפרשת "מצפה יצהר", יש לאפשר, בסמוך למועד ההריסה, את זכות השימוע לכל תושב בנפרד. התושבים יטענו, ובצדק, כי לא ניתן לראות במאחז שממשלת ישראל בנתה את דרך הגישה אליו, את הגדר מסביבו, את גן הילדים ובית הכנסת שלו כמאחז בלתי מורשה. יתרה מכך - שרון, מופז, בן אליעזר, ברק ויעלון יוזמנו כעדים לכל שימוע ותחת שבועה הם ייאלצו להודות כי הם ידעו ובפועל אישרו את ההתיישבות במיגרון לפחות ארבע פעמים בחמש השנים האחרונות.

האופציה השנייה תהיה להכיר בכך שמיגרון הינו ישוב מאושר ולנסות לפנותו בצו הפקעה, כפי ששרון פינה בזמנו את ימית. זאת, כפי שהוחלט לאחרונה בדיון אצל שר הביטחון, היא כרגע האופציה המועדפת על מערכת הביטחון. ואולם, אופציה זו תדרוש חקיקה.

קצת הסטוריה: במסגרת הסכם השלום שחתם בגין עם מצרים ב-1977 הוא ויתר על ימית וישובי פיתחת רפיח. הכנסת אישרה את הסכם השלום עם מצרים ברוב גדול. פינוי ימית ב-1982 נעשה בהחלטת ממשלה על פינוי הישובים, אשר היתה כפופה לחוק מיוחד שהכנסת חקקה: חוק פיצוי מפוני סיני. חוק זה התנה את הפינוי באישור הכנסת ופירט את הפיצויים שינתנו לכל אחד מכ-2,500 התושבים שפונו. שרון היה אז שר הביטחון והוא ניצח על העקירה והרס היישובים, חודשיים לפני מלחמת לבנון.

מאז פרשת ימית נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על זכות הקנין ומאפשר לפגוע בה אך ורק באמצעות חקיקה של הכנסת. בית המשפט העליון גם קבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי כל נטילת זכות מאדם דורשת שימוע בפני הדרג המחליט. שתי התפתחויות אלה מתוות את העקרונות המשפטיים ההכרחיים לפינוי ועקירת ישובים: החלטת ממשלה, חקיקה של הכנסת, שימוע וערר לכל תושב, וערעור בשתי ערכאות משפטיות בטרם ביצוע ההריסה בפועל. כל קיצור דרך יחייב את התערבות בג"צ אשר ניתן להניח שיגן על העקרונות החוקתיים אשר נקבעו על ידוו בשנים האחרונות בנוגע למעמד חוקי היסוד וזכות השימוע.

ה"חוק לפינוי מיגרון" לא יהיה פשוט להעברה בכנסת. לא זו בלבד שיוזמיו, שרון ומופז, לא יוכלו להציג כל נימוק או תכלית משכנעת (כגון הסכם השלום עם מצרים), אלא הוא בעצם יכשיר את הטרנספר מהסוג הקשה ביותר - טרנספר בכוח, תוך שימוש בחוק של הכנסת. מי שיצביע בעדו, יאשר כי מדינת ישראל רשאית ל"העתיק" (תרגום המילה "טרנספר") תושבים ממקום למקום כנגד רצונם תוך החרמת רכושם, מנימוקים פוליטיים, מדיניים או בטחוניים. לא אופתע אם דווקא הח"כים השמאלנים והערבים יעמדו בראש המתנגדים לחוק. מי שמפנה היום יהודים יוכל לפנות באמצעות אותו החוק מחר גם ערבים, ולא רק ביהודה ושורמון אלא גם בתוך הקו הירוק. השוויון בפני החוק יגרום להרבה אנשים לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהם מרימים את ידם ומעבירים חוק שעלול להתגלות כחרב פיפיות דרקונית כלפי בוחריהם.

יתרה מכך, צו הפקעה או "העתקה" ידרוש מהממשלה למצוא מקום חלופי ודומה לאותו ישוב ולבנות את היושב לפני ביצוע הפינוי. הממשלה תבזבז מיליוני ש"ח ומיגרון תעבור לגבעה ממול.

גם אם החוק, שככל הנראה לאישורו יידרש רוב מיוחד של 61 ח"כים, יעבור תוך מספר חודשים, הרי עדיין יהיה צורך לקיים שימוע לכל משפחה ומשפחה, וכן על כל מבנה ציבור. הרכב ועדות השימוע, נוהל קיום השימועים והעדים אשר יוזמנו - הכל יהיו נושאים שבג"צ יצטרך להידרש אליהם שוב ושוב, חדשות לבקרים. לכל אורך התהליך שרון יצטרך לשרוד הן מהבחינה האישית (ללא כתב אישום), הן מבחינה פוליטית, כנגד לחצים הולכים וגוברים הן בתוך הליכוד והן מצד מפלגות הימין והשמאל, והן מהבחינה המדינית נגד ההכשר החוקי שנותנת ממשלתו לטרנספר. הסיכוי שלו לצלוח את כל המכשולים נראה כרגע נמוך יותר מהסיכוי לזכות בלוטו.

וגם אם את מסלול המכשולים הזה יחצו שרון ומופז, הרי עדיין נשאר הפינוי עצמו. ספק רב אם ניתן יהיה להשתמש בחיילים. הדבר עומד בניגוד מפורש להחלטות ועדת שמגר מ-1993, להחלטת הממשלה שאישרה אותה, ל"נוהל אכיפת החוק והסדר לגבי ישראלים באיו"ש ובאזח"ע" שהוציא היועץ המשפטי לממשלה ב-1998, ולנטיות ליבם של מרבית החיילים אשר לא ישישו להתעמת עם בני משפחותיהם. וגם אם ניתן לעשות זאת, צה"ל והמשטרה יתקשו מאד לרכז עשרות אלפי חיילים ושוטרים לשם פינוי אלפי האנשים אשר יגיעו למיגרון ויתנגדו לפינוי. אם חוות גלעד פירקה את ממשלת האחדות של שרון ובן אליעזר והביאה להליכה לבחירות מוקדמות, מיגרון יכולה לגרום לכאוס פוליטי שאחריתו מי ישורנו.

ואם, חס ושלום, כלו כל הקיצין והדחפורים יהרסו, יעקרו וישמידו את כל בתי מיגרון, ישלפו המתנחלים את נשק יום הדין שלהם - העקשנות, השורשיות ואהבת א"י. הם פשוט יחזרו ויבנו את היישוב מהתחלה. ואכן, בפרספקטיבה הסטורית ניתן לאפיין את ההתיישבות ביש"ע בחוק שאין לו כמעט יוצאים מן הכלל - עוד לא היה ישוב שפונה ולא חזר, עוד לא היתה שנה שמספר התושבים ומספר היישובים ביש"ע לא גדל. אלון מורה נפלה וקמה שמונה פעמים. אם מיגרון תיפול פעם אחת, היא תקום, תיבנה, תגדל ותהפוך לישוב קבע, לתפארת מדינת ישראל. את המנגינה הזו איש כבר לא יצליח להפסיק.