נישום יכול לבקש להאריך כל מועד הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין, ורשות המיסים יכולה להיעתר לבקשתו אם יש "סיבה מספקת לכך". כך קובע (יום א', 21.1.21) שופט בית המשפט העליון,
דוד מינץ. הוא דחה את עמדת הרשות, לפיה לא ניתן לבקש לפתוח שומה אם חלפו ארבע שנים מהיום בו אושרה.
סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין קובע: "המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה". השאלה שעמדה להכרעה הייתה, האם הארכה זו חלה גם על סעיף 85(א) לחוק, לפיו "המנהל רשאי, בין ביוזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס, לתקן שומה... תוך ארבע שנים מיום שאושרה כשומה עצמית או מיום שנקבעה שומה לפי מיטב השפיטה" בנסיבות המופיעות באותו סעיף. דהיינו: האם הנישום יכול לבקש ארכה לתיקון השומה שהגיש, גם אם חלפו ארבע שנים מיום הגשתה. מינץ והמשנה לנשיאה
חנן מלצר משיבים בחיוב, בעוד השופט
אלכס שטיין סבור בדעת מיעוט שהתשובה שלילית.
מינץ אומר: "לשון סעיף 107 לחוק היא ברורה וחדה. ניתן 'לחלץ' ממנה משמעות אחת, בהירה ופשוטה. אין מדובר בלשון דו-משמעית או כזו הטומנת בחובה מספר משמעויות שונות. המחוקק קבע כי המנהל רשאי להאריך 'כל מועד' שנקבע בחוק. על-פי פשוטו של מקרא, המילה
כל משמעה
מלוא המידה מושא העניין הנמדד. סך
כולל של כל הפריטים הכלולים במניין. לא חלק, לא מיעוט, אלא
שלם. על כן שעה שמושא העניין הנמדד הוא מועדים, המושג
כל כולל בחובו את המועדים
כולם. המחוקק לא סייג וקבע כי מועדים מסוימים הקבועים בחוק אינם ניתנים להארכה".
מינץ מוסיף, כי אין יסוד להשוואות שעשתה הרשות לפסקי דין אחרים בתחום המס, שכן בהם נדונו מקרים שונים מזה הנוכחי. לעומת זאת, יש חיזוק לעמדתו הן בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 107 והן בהשוואה לחוקים פיסקליים וכלכליים אחרים בהם מופיעות המילים "כל מועד". גם תכלית החוק תומכת באותה מסקנה, שכן עקרונות יסוד בדיני המיסים הם גביית מס אמת לצד ודאות ויציבות; סעיף 107 מאזן ביניהם בכך שהוא דורש "סיבה מספקת" להארכת המועד לפתיחת השומה - הן בידי הנישום והן בידי הרשות.
בהסכימו עם מינץ אומר מלצר, כי סעיף 85 כולו אינו מצוי בתחום דיני ההתיישנות אלא בעקרונות ההליך המינהלי - וממילא נשמט הבסיס לטענתה המרכזית של הרשות, לפיה יש להבחין בין התיישנות מהותית להתיישנות פרוצדורלית. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת, כי סעיף 107 נועד להעניק לרשות את הסמכות להאריך מועדים בכמה שיותר עניינים. הפרשנות התכליתית מובילה לאותה מסקנה: הרשות תוכל לפתוח את השומה כדי לאזן בין שיקולי מס אמת לבין שיקולי הגינות וצדק חלוקתי. בכך תומך גם עקרון היסוד, לפיו יש לאפשר לרשות מינהלית לתקן טעות שנפלה בהחלטותיה. ולבסוף, כפי שאומר מינץ, לשון החוק ברורה.
בדעת המיעוט אומר שטיין, כי שומת מיסוי מקרקעין נסגרת ארבע שנים לאחר הוצאתה ובכך נוצרת התיישנות מהותית, בעטיה המדינה אינה יכולה לגבות מס שגבתה בחסר והנישום אינו יכול לקבל מס ששילם ביתר. זהו ביטול סופי ומוחלט, היוצר חסינות דו-צדדית. בסעיף 107 אינו מאפשר להאריך את המועד לאחר שהוא כבר פקע, כלומר - לאפשר לרשות או לנישום לפתוח מחדש את השומה לאחר שחלפו ארבע שנות ההתיישנות.
ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של רשות המיסים על פסק דינה של ועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב, בו נקבע שבני הזוג דוד רייך ומיכל אביבי-רייך יכולים לערער על מס הרכישה ששילמו, גם לאחר שחלפו ארבע שנים מהתשלום. פסק הדין במחוזי ניתן בידי רו"ח צבי פרידמן, בהסכמת השופט
מגן אלטוביה ורו"ח יהושע בילצקי. את המדינה ייצג עו"ד
עמנואל לינדר, ואת רייך - עו"ד זיו שדה.
