|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
זה לא הכעס של קלינטון, זה העיוורון שלו
|
קלינטון כועס? מאוכזב? - אולי הוא פשוט לא קורא נכון פעם נוספת את מפת האזור?! אולי הוא אוכל ממסכת האשליות שהואכל בה על-ידי השמאל הישראלי?
|
|
עוורון שנמשך ונמשך ונמשך. אינך רואה שהסכסוך אינו על טריטוריה? [AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| אילו... התנהלה ההיסטוריה אז אחרת, עם ראיה מדינית אחרת ועם תובנות ריאליות יותר, הייתה גם המציאות של ימינו אלה נראית אחרת; להערכתי, טובה הרבה יותר וקרובה יותר לפתרון יציב ובר-קיימא. ההנחה המונחת בבסיס גישת אוסלו של רבין ושותפיו, שאת השגיאות שעושים כיום ניתן יהיה בוודאות לתקן מחר, היא הנחה שגויה שלא לומר מטופשת או אפילו שקרית. | |
|
|
|
|
|
|
| מאז התפוגגה הנחת העבודה של דיין, שניצחון ששת הימים יביא את הערבים למו"מ עם ישראל על ברכיהם, מפלגת העבודה ועיקרו של גוש השמאל הישראלי, לא הצליחו לעצב שום חשיבה אסטרטגית ריאלית. הכול הונח על "קרן צבי" אחת: ויתורים, גבולות הכוח ושלום עכשיו – באלה דבקו דבקות כמו-דתית גם כשלאף אחת מהנחות-שאיפות אלה לא היה יסוד במציאות. את משוגותיהם הנחילו לקלינטון ולאחרים, במיוחד במערב אירופה. | |
|
|
|
|
|
|
| באורח פרדוקסאלי לכאורה, ככל שנדרשים הערבים לתת פחות ולהתפשר פחות על-מנת להגיע להסדר, כך ירחק ההסדר ו/או יהיה פחות יציב ופחות בר-קיימא לכשייכון. אם קלינטון סבור שהדמוגרפיה פועלת לרעת ישראל כיום יותר מבעבר, הוא מפתה את הערבים והפלשתינים להמתין עוד ועוד ולדחות החלטות קשות. | |
|
|
|
|
שמואל רוזנר, במאמרו "קלינטון כועס" במגזין מעריב מ-16.11.09, מנסה לחזור ולטפח את "תסמונת ההלקאה העצמית" שלנו. לשם כך הוא מנצל את ההזדמנות שקלינטון מבקר בישראל בסמיכות ליום הזיכרון לרצח רבין ז"ל. כאילו אין לנו די סיבות משל עצמנו, שרוזנר הוא אחת מהן, מחפש רוזנר עבורנו סיבות נוספות, ותהיינה אלה חסרות שחר ככל שתהיינה. שהרי המאמר בנוי כמעט אך ורק על "אילו" על "יתכן" ועל "אפשר ש-...". אנסה לעשות שימוש בטכניקה שלו בכדי להדגים את האבסורד.
יתכן, כמובן, שרוזנר צודק בניתוחו, אף שנוסח דבריו, שאינו מסתיר את המידה הגדושה של ציניות שלה הוא נזקק לשם הצגת טיעונו מובילה לחשד מבוסס שאפילו הוא עצמו אינו מאמין במה שהוא אומר; ואם כן, מדוע הוא אומר זאת?! משום שרוזנר עצמו נמנע מלהסביר, יצטרך כל קורא לשער זאת בכוחות עצמו. אני, בניגוד לרוזנר, נוטה לקבל את דבריו של קלינטון כפשוטם, דבריו של מי שעושה חשבון נפש חלקי, קל ומהיר מול הפודיום והמיקרופון שזימנו לו המקום והזמן. תחת אפריונו של סבן, הוא חייב תמורה על האירוח אך כמעט אינו חייב דבר מבחינה מדינית, ולכן מותר לו להשתעשע ברעיונות בסגנון "אילו..." ו"היתכן ש...".
אך הואיל וחופש זה אינו שמור רק לקלינטון, הוא שמור לכולנו; כל אחד מורשה להניח או לדמיין בנוסח "אילו..." ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יפליג לאבסורדים מוחלטים.
בעקבות השערותיו של קלינטון בחרו מחשבותי להפליג לעבר שני אירועים משמעותיים בתולדות המדינה, משמעותיים ומכריעים לא פחות - ולטעמי הרבה יותר - מרצח רבין ז"ל: מלחמת השחרור - המדינה בהנהגת בן-גוריון; ומלחמת ששת-הימים - המדינה בהנהגת אשכול ודיין. בשני אירועים מכריעים אלה, ולא בשום דבר אחר שקרה לפניהם, ביניהם או אחריהם - בהסתייגות מסוימת לגבי מלחמת יום הכיפורים - עוצבה המציאות בה אנו חיים כיום.
אילו... - חרף הקושי האוביקטיבי לעשות זאת אז, היה בן-גוריון פוקד במלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים המזרחית כולה, כהמשך לתנופת ההישגים בחזית המרכז, ו"מיישר" את גבול המזרח של ישראל בקלקיליה, טול-כרם, אום-אל-פאחם ודרום הר-חברון - הייתה לנו כיום מציאות גיאו-אסטרטגית שונה לחלוטין, ויתכן אף שלום. מכל מקום הסיכוי לכך גדול בהרבה מהסיכוי שהדבר היה מתרחש אילמלא נרצח רבין. אולי היה זה שלום קר נוסח מצרים, אבל כך גם היינו חוסכים את מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, את האינתיפאדות ואולי גם את מלחמות לבנון... ועוד.
אילו... - היה דיין קצת יותר פסימי בששת הימים, והיה מבין שהטלפונים הערבים להם חיכה אינם מחוברים לישראל, גם אז היה מצבנו כיום שונה. קרוב לוודאי שהיו לנו הסכמי אי-לוחמה בכל הגזרות, ואולי גם שלום. בכל מקרה היה הסיכוי לכך ביצירת מציאות אחרת בשטח אז, גדול בהרבה מהסיכוי שטמן בחובו הסכם אוסלו, שבבסיסו עמד שיקום אש"ף וקרובו לגבולותינו הרגישים, הקמת רשות פלשתינית רצחנית בראשות ערפאת, פיתוח טרור אינטנסיבי שגבה קורבנות רבים ועוד. לשם כך נדרשו דיין (האסטרטג) ואשכול (המדינאי) למספר תובנות: א.) השארת צה"ל בגבול הפסקת האש בצפון והשגתו לגבול הנוכחי אך ורק בתמורה להסכם אי-לוחמה. ב.) מניעת חזרתם לאיו"ש של כל מי שברחו משם בזמן המלחמה, תוך עידוד אחרים לעשות כמותם ולעבור לירדן, המשך ישיר למלחמה. סיפוח מיידי של ירושלים המזרחית ויישובה ביהודים כפרויקט יהודי עולמי בהנהגת מדינת-ישראל ובעידוד ממשלת ישראל. מניעת זליגה ערבית מאיו"ש לתחומי ישראל - לא בתירוצים של איחוד משפחות ולא תחת שום תירוץ אחר; המרחק שווה בשני הכיוונים המהות - שונה, ואת איחוד המשפחות אין חייבים לבצע דווקא בתחומי ישראל ו/או כאזרחים שלה. מדינאות היא תמיד ראייה כוללת וארוכת טווח ככל האפשר, ולא "שלום עכשיווית". ג.) תיחום שונה של רצועת עזה - מובלעת מדיר-אל-בלח בתחומי הפינה הדרומית מערבית של ישראל, ועד אל-עריש שבסיני, סה"כ שטח דומה לשטחה הנוכחי של הרצועה, אבל במיקום אחר. את הפתחה צריך היה ליישב בערבים מצפון הרצועה ולא ביהודים.
אילו... התנהלה ההיסטוריה אז אחרת, עם ראיה מדינית אחרת ועם תובנות ריאליות יותר, הייתה גם המציאות של ימינו אלה נראית אחרת; להערכתי, טובה הרבה יותר וקרובה יותר לפתרון יציב ובר-קיימא. ההנחה המונחת בבסיס גישת אוסלו של רבין ושותפיו, שאת השגיאות שעושים כיום ניתן יהיה בוודאות לתקן מחר, היא הנחה שגויה שלא לומר מטופשת או אפילו שקרית.
קלינטון שבוי בתפיסה שלהערכתי קנה ולמד ביסודיות ובהתמדה מ"מומחים", מסבירים ופרשנים שבאו בעיקר ממפלגת העבודה ומן השמאל הישראלי, ומחוגים אקדמיים ויחב"לים בעלי השקפות דומות בארה"ב. מאז התפוגגה הנחת העבודה של דיין, שניצחון ששת הימים יביא את הערבים למו"מ עם ישראל על ברכיהם, מפלגת העבודה ועיקרו של גוש השמאל הישראלי, לא הצליחו לעצב שום חשיבה אסטרטגית ריאלית. הכול הונח על "קרן צבי" אחת: ויתורים, גבולות הכוח ושלום עכשיו - באלה דבקו דבקות כמו-דתית גם כשלאף אחת מהנחות-שאיפות אלה לא היה יסוד במציאות. את משוגותיהם הנחילו לקלינטון ולאחרים, במיוחד במערב אירופה.
אלא שבדרך שכחו שידידותם של גורמים אלה ניתנת בערבון מוגבל, הם מעולם לא היו ולעולם לא יהיו יותר ציונים מ"הציונים האולטימטיביים", וידידותם היא זמנית ועלולה להפוך למשענת קנה רצוץ. אותה רוח מכשילה אכלה כל חלקה טובה גם בחינוך הנוער - לפחות בשני הדורות הראשונים של ישראל העצמאית, שבהם היה השמאל דומיננטי בעיצוב החשיבה המדינית, הציונית, והלאומית של מדינת-היהודים.
תהליכים היסטוריים אמיתיים, להבדיל מתהליכים מדומים, אינם נקבעים אך ורק ע"י האישים המזדמנים לזירה הפוליטית בשעת התרחשותם. הם שילוב בין מציאות גיאו-פוליטית מבוססת עובדות ותהליכים ליוזמות אישיות של בעלי הכוח-הפוליטי. הבסיס לאינטגרציה משמעותית בין השנים, הוא זיהוי נכון של המוכנות המצבית לקבל את השינוי שיוזם המנהיג (או קבוצת מנהיגות) ולהתפתח עימו התפתחות טבעית. יוזמה מנהיגותית שאינה נסמכת על מוכנות מצבית, לא רק שאינה מביאה לתוצאות בכיוון הרצוי, אלא עשויה להיות הרת-אסון; ראשיתה של הידרדרות בלתי-נשלטת. כזה היה הסכם אוסלו, ומן האשליה שלו עדיין לא השתחררו רבים וקלינטון בתוכם.
לכן, אולי לא סיפקנו ואיננו מספקים לקלינטון את "הסחורה" שהיה רוצה לקבל כאן ומכך הוא מאוכזב, אולם הסיבה האמיתית לאכזבתו אינה נמצאת במגרש שלנו אלא במגרש שלו. כאדם נבון בדרך כלל היה עליו להיות יותר מפוקח יותר אוביקטיבי בקריאת מפת המציאות ויותר זהיר. חרף זאת הוא שהתפתה דווקא לדרך "הקלה" והלא מציאותית של אותה קבוצה בישראל שעל שולחנה סעד בעבר ועליו הוא סועד גם הפעם.
|
|
קלינטון מעודד סחטנות פלשתינית
|
|
|
|
דרישות חדשות - חדשות לבקרים [AP]
|
|
|
|
| בכל שלב שהיה בתהליכים האזוריים, "המציאו" נוסחה חדשה שעיקרה עמידה בעיקשות על כל עקרונותיהם, כנראה מתוך הנחה שהזמן פועל לטובתם. אולי זו התרבות הבסיסית שלהם שאינה מכירה בשום דבר פחות מ"הכל" - ואם לא עכשיו, אזי... מאוחר יותר. הם אימצו את "תורת ארץ-ישראל השלימה" בהפוך ומיישמים אותה בשלבים באדיקות רבה לאין ערוך משלנו. | |
|
|
|
רבין ורבים מתומכיו מבית ומחוץ, הפכו בהבל פיהם רצון ושאיפה שלהם ל"מציאות גיאו-פוליטית" תומכת-הסדר וטעו בגדול. דבריו האוטופיים מבוססי ה"כאילו" של קלינטון, הם ביטוי טיפוסי לטעות זו. קלינטון עדיין לא הפנים שרצונותיהם של מנהיגי מפלגת העבודה אינם זהים לרצונו של רוב הציבור בישראל, ומה שחשוב יותר לדיון זה, אינם זהים לרצונם של הערבים בכלל והפלשתינים בפרט. כאשר מצרים וירדן סברו בעבר שכדאי להן לחתום על הסכם עם ישראל - יהיה שמו אשר יהיה - קם ונהיה הסכם; וכמו כל הסכם מדיני, תוקפו מוגבל בזמן. לא זה המצב בסוגיה הפלשתינית. מדיניות ישראל בעידן אוסלו ועוד יותר לאחריו, וההיסחפות האמריקנית אחרי מקסם השווא של השמאל בישראל ומארג-התרמית הערבי המשלים אותו - רק מרחיקים הסיכויים להסדר סביר ויציב. באורח פרדוקסאלי לכאורה, ככל שנדרשים הערבים לתת פחות ולהתפשר פחות על-מנת להגיע להסדר, כך ירחק ההסדר ו/או יהיה פחות יציב ופחות בר-קיימא לכשייכון.
אם קלינטון סבור שהדמוגרפיה פועלת לרעת ישראל כיום יותר מבעבר, הוא מפתה את הערבים והפלשתינים להמתין עוד ועוד ולדחות החלטות קשות. אם הוא סבור שאין פתרון אחר זולת דו- קיום כזה או אחר בתוך סיר-הלחץ הבלתי-אפשרי של ארץ-ישראל המערבית, הוא סותר את טענתו הקודמת בעניין השלכות הדמוגרפיה, ו"מבטיח" לערבים ש"סבלנותם" משתלמת. מציאות רותחת שיש לה רק מוצא אחד, ומוצא זה סתום, נמצאת מדרך הטבע על סף התפוצצות. במצב כזה השאלה החשובה היחידה מבחינת ישראל היא היכן ובאיזה נסיבות תימצא היא ברגע ההתפוצצות.
ההתנהלות הפלשתינית לאורך כל השנים מאז החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 ועד היום, היא של "בריחה" מפשרות. דהיינו, בריחה מהחלטות קשות ומשיכת זמן עד שיגיעו כך או אחרת ליעדם המלא. הם סומכים בכך על האסימטריה הגיאו-אסטרטגית שבינם לבין ישראל ועל "עייפות החומר" בזירה הבינלאומית. בכל שלב שהיה בתהליכים האזוריים, "המציאו" נוסחה חדשה שעיקרה עמידה בעיקשות על כל עקרונותיהם, כנראה מתוך הנחה שהזמן פועל לטובתם. אולי זו התרבות הבסיסית שלהם שאינה מכירה בשום דבר פחות מ"הכל" - ואם לא עכשיו, אזי... מאוחר יותר. הם אימצו את "תורת ארץ-ישראל השלימה" בהפוך ומיישמים אותה בשלבים באדיקות רבה לאין ערוך משלנו. המוזר ביותר בכל הסיפור הזה הוא שישראל בהתנהלותה מחזקת בקירבם תחושות אלה ומגמות אלה; כזו היא למשל תוכנית הקפאת הבניה של נתניהו באיו"ש.
"המצאתם" האחרונה לגרירת רגליים ובריחה מהחלטות קשות היא הסרוב לנהל מו"מ עם ישראל בתירוצים מתירוצים שונים. סירוב זה משמש כאמצעי לחץ על ישראל לנוע לכיוון של וויתורים נוספים, ועל הזירה הבינלאומית להפעיל לחץ נוסף על ישראל. הסרבנות מלווה במערכה הסברתית-תעמולתית אינטנסיבית ובה סדרת טיעונים מופרכים מעיקרם. באותה נשימה הם טוענים שהדבר נובע מחולשתו של אבו-מאזן כי לא קיבל תמורה מספקת לחידוש השיחות, וכי אי-חידוש השיחות והתעלמות מדרישתו האולטימטיבית עלול לגרום לנפילתו... ול"שיבוש הסיכוי היחיד להגיע להסדר". דומה שלא ההגיון הוא עיקר בטיעונים, אלא מבול הדברת כשלעצמו עושה את העבודה עבורם.
|
|
אל פי תהום - בעיניים פקוחות!
|
|
|
|
שותף לעיוורון האוסלואידי [פלאש 90]
|
|
|
|
| צד מהלך סרבנות זה, התבשרנו כבר על הצעד האפשרי הבא - הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינאית, כשהם "מגדירים" באופן חד-צדדי את גבולותיה ומנסים לכפות בחירה זו על ישראל בסיוע של לחץ בינלאומי, במיוחד לחץ אירופי. לאחר שיקבלו הכרה בגבולות 1967, יעברו בהרכב כזה או אחר של הנהגה מדינית לתבוע גם גבולות 1949, 1947... עד לניצחון הסופי. | |
|
|
|
בצד מהלך סרבנות זה, התבשרנו כבר על הצעד האפשרי הבא - הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית, כשהם "מגדירים" באופן חד-צדדי את גבולותיה ומנסים לכפות בחירה זו על ישראל בסיוע של לחץ בינלאומי, במיוחד לחץ אירופי. לאחר שיקבלו הכרה בגבולות 1967, יעברו בהרכב כזה או אחר של הנהגה מדינית לתבוע גם גבולות 1949, 1947... עד לניצחון הסופי. אם למרות תהליכים אלה, קלינטון עדיין אינו מצליח לקרוא נכון את המפה הפוליטית, ועדיין נתלה בנוסטלגיה חסרת הבסיס של אוסלו כפי שמפרשן רוזנר את דבריו, אפשר רק להצטער על קוצר ראותו, אך אסור להיסחף אחריו. יותר משמץ של חשד עולה בליבי שקלינטון מבין כיום היטב את המציאות ואת טעויותיו שלו, אולם נוח לו להעמיד פנים שמישהו במדינת ישראל הוליך אותו, כביכול, שולל. אי-שם בעבר, כאשר כנשיא ארה"ב, בין היתר בהשפעת רבין, עוד שגה באשליות שעל בסיסן ניהל מדיניות אזורית לא ריאלית הייתה זו טעות מדינית של קלינטון ולא הולכה שולל ע"י רבין או מישהו אחר בישראל. היו בישראל רבים מאוד שלא האמינו באוסלו, בחירתו של קלינטון להאמין בהסכם זה, כולה שלו נטו.
רוזנר מפרש זאת לנוחיותו עפ"י השקפת עולמו: רצח רבין מנע שלום. אני מפרש זאת כפי שמלמדת אותנו המציאות מאז ועד היום – התהליך שהוביל רבין, וסחף אליו את קלינטון, מעולם היה בשל כדי להביא שלום. לכן, תוצאותיו עבור ישראל בעיקרן שליליות ותמיכתו של קלינטון ברבין, לא בהכרח הייתה טובה לישראל... .
לא מצאתי שקלינטון, חרף כושר הדיבור המעולה שלו, תרם, בתקופת נשיאותו או עכשיו, תרומה ממשית לפריקת סיר הלחץ המקומי מעודף הלחץ שבו. בראיה היסטורית, תרומת קלינטון לפתרון הסוגיה הישראלית ערבית תחשב לבלתי קונסטרוקטיבית בעליל.
על-כן, לא קל להבין את דברי קלינטון בפורום סבן; עוד יותר קשה להבין את פרשנותו המוזרה של רוזנר. הכי קשה להבין את התנהלותה של ממשלת ישראל הנוכחית. ממשלה זו מתנהלת בניתוק כמעט גמור ממעשי הפלשתינים ומן המשמעות וההד שהתעלמות זו מקבלת במדינות העולם. במקום שישראל תעשה כל מה שלאל ידה בכדי לשבש את המהלכים הפלשתינים בטרם תקלע למציאות חמורה עוד יותר, היא עושה כל מה שלאל ידה בכדי לאפשר לפלשתינים להתקדם ללא הפרעה במסלול הגשמת יעדיהם על-חשבון ישראל. לצערי, דבריו של קלינטון מסייעים בכך משום שאם המכשול המרכזי להסדר הוא הסתלקותו של רבין, אזי קל יחסית להתגבר על כך, וצריך רק עוד מעט רצון טוב (של ישראל, כמובן...). אלא שקלינטון טעה אז, והוא טועה גם כיום. אז נסחף ע"י רבין להאמין בדרך שהציע האחרון, כיום הוא מסייע לסחוף את ישראל לעבר מציאות שלילית מוכחת.
|
|
| תאריך:
|
25/12/2009
|
|
|
עודכן:
|
25/12/2009
|
|
רפי לאופרט
|
|
זה לא הכעס של קלינטון, זה העיוורון שלו
|
|
זו אינה כתבה של "חכם בלילה", שנותן עצות אחרי שהשגיאה כבר נעשתה. זמן רב לפני מבצע "עופרת יצוקה" הזהרתי במאמרים ובמכתבים לקברניטים - מפני שליחת חיילינו לעזה, כי מי שלא ידעו להדוף עלילת דם פרימיטיבית של "רצח מוחמד א-דורה" - לא יוכלו לעמוד בפני מבול עלילות הדם שיוזן מתמונות ההרג וההרס של פלישת צה"ל לרצועה, וזו תיגמר עם קורבנות מיותרים אך ללא שחרור גלעד שליט וללא הפסקת הפעילות הטרוריסטית שם.
|
|
|
|
|
מה תפקידו של ראש ממשלה? לעסוק בסוגיות המכריעות והחשובות ביותר ולקחת אחריות עליהן. שר החוץ הוא דיפלומט מס' 1 המסתובב בעולם, נפגש עם מנהיגים, מצהיר הצהרות מדיניות ומנהל את יחסי החוץ של המדינה. נשיא המדינה עוסק בנושאים בקונצנזוס. הצהרותיו כלליות ומתרחקות ממוקדי המחלוקת הפנימיים, אין עליו אחריות ביצועית וסמכויותיו מוגבלות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעילותו של סגן שר הבריאות ליצמן לממן טיפולי שיניים לילדים, נראית למראית עין מוסרית כמבורכת והכרחית. שכאמור במחקרים הרבים, משפחות נמנעות מטיפולי שיניים בשל העלויות המרובות.
|
|
|
|
|
גלעד שליט כבר מזמן הפך לשיחת היום בתקשורת הישראלית, בחברה ובעצם בכל מקום. כולם מדברים על גלעד שליט: הפוליטיקאים מפזרים הצהרות, התקשורת מפרסמת ללא הפסקה ידיעות על התקדמות במו"מ, הפרשנים נותנים את דעתם, המתווך הגרמני מקפץ בין עזה לירושלים - והמשפחה והחברים לא שוכחים לרגע ופועלים ללא הפסקה.
|
|
|
|
|
