בית המשפט העליון ביטל (יום א', 28.2.21) את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, אשר פסלה את מועמדותה לכנסת של אבתיסאם מראענה, המוצבת במקום השביעי ברשימת מפלגת העבודה.

ועדת הבחירות החליטה, על חודו של קול, לפסול את מראענה בשל שורה של התבטאויות מצידה, וזאת על-פי תלונה שהגישה רשימת עוצמה יהודית (בראשות איתמר בן-גביר, כעת חלק מרשימת הציונות הדתית). ב-2008 אמרה מראענה: "הייתי משמידה את זכרון יעקב... שתחזרו לארה"ב או לפולניה". בשנת 2013 היא כתבה בפייסבוק: "לא עמדתי בצפירה, הייתי בנהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע. ואלה היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו הרגע". בדצמבר אשתקד כתבה בפייסבוק על נער שנהרג ביו"ש בהתנגשות עם כוחות הביטחון: "ילד יפה כל כך שהאמין בזכותו הבסיסית להתנגד לכיבוש האכזרי. הוא נרצח ע"י חייל הכיבוש שהחליט שלילד הזה אין זכות להיות... כולה בן 14 שיצא להפגין על זכותו הבסיסית להגן על אדמתו ועל חרותו".

בדיון בבית המשפט (24.2.21) התנצלה מראענה על הדברים ואמרה שהם מיושנים ואינם משקפים את דעתה הנוכחית, אך לא הסבירה מדוע אמרה אותם מלכתחילה. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, סבר שאין מקום לפסול את המועמדות בהתאם לקני המידה שנקבעו לאורך השנים בפסיקת בית המשפט העליון. החוק מחייב את קבלת אישורו של בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, להחלטת פסילה. הנשיאה אסתר חיות החליטה לבטל את הפסילה וזאת בתמיכת השופטים ניל הנדל, יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק-ארז, מני מזוז, ענת ברון וג'ורג' קרא. השופט דוד מינץ סבר בדעת יחיד שיש לפסול את מועמדותה של מראענה.

חיות: פגיעה בעצבים החשופים ביותר

חיות אומרת: "התבטאויותיה של מראענה באותם הפרסומים הן אכן בעייתיות ומקוממות ביותר, וכפי שהיא עצמה בחרה לכנות חלק מהן בדיעבד – 'עלובות'. אך כפי שכבר חזרנו ושנינו, תחושת קבס לחוד ועילות הפסילה הסטטוטוריות לחוד". האמירה החמורה ביותר הייתה בנוגע לזכרון יעקב, וחיות אומרת שיש לקרוא אותה במלואה: "אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי הייתי משמידה את זכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה. רק אז לפרדיס יהיה אולי צ'אנס. אחרת היחסים ימשיכו להיות כמו החיה הזאת שמנקה את החיה האחרת. איך קוראים לזה? (סימביוזה) אנחנו תמיד נמשיך להיות החיה שמנקה את החיה האחרת. מנקה לכם את הבית. אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו. אבל אנחנו אלה שמנקים".

לדברי חיות, "לא שוכנעתי כי איזו מן ההתבטאויות של מראענה ובכלל זה ההתבטאות בנוגע לזכרון יעקב, עולה ולו בקירוב כדי תמיכה במאבק מזוין, לא כל שכן במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור. עוצמה יהודית בחרה לצטט בבקשתה חלקים בלבד מאמירתה המלאה של מראענה, ולהציג התבטאות זו בתור קריאה להשמדת מועצה מקומית בישראל. עיון בציטוט זה בהקשרו המלא מעלה, לכל הפחות, ספק באשר לפרשנות שמנסה עוצמה יהודית לייחס לדבריה של מראענה", וספק זה פועל לטובתה. היא הביעה באותו ראיון התנגדות לאלימות, וכך גם הצהירה בפני ועדת הבחירות המרכזית. אין גם למצוא אמירה שלה השוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חיות מדגישה: "מדובר באמירה מקוממת ובעייתית, הפוגעת בעצבים החשופים ביותר של העם
היהודי ובפצע שלעולם לא יגליד. מדינת ישראל כמדינה יהודית קמה בשנת 1948 כמדינה עצמאית על-מנת שליהודים מכל קצות העולם, ובהם שורדי השואה, יהיה בית משלהם אשר בו יוכלו לחיות לבטח. האמירה כי יש להשמיד את זכרון יעקב – ולו כתסריט אפוקליפטי – ולהחזיר את היהודים לפולין או לארצות הברית היא, על כן, קשה ואך טבעי הדבר כי היא מעוררת כעס ושאט נפש. עם זאת, מן הראוי להסב את תשומת הלב בהקשר זה אל ההבהרה שבה נפתחת הכתבה ולפיה כבר למחרת הראיון ביקשה מראענה להביע חרטה על חלק מן הדברים שנאמרו בו ולמנוע את פרסומם". אומנם לא ברור האם היא חזרה בה גם מדברים מקוממים אלו, והיא לא הבהירה זאת גם בוועדת הבחירות המרכזית, אך כאמור - מראענה התנצלה בדיון בבית המשפט העליון.

בשולי הדברים מתייחסת חיות לכך שהאינטרנט אינו שוכח דבר. "ראוי, אפוא, כי מקרים כגון זה – שבו מי שכתבה את הפוסט סבורה היא עצמה כי הוא פוגעני ועלוב ומוטב היה לו שלא ייכתב – יהוו תמרור אזהרה לפעילים ברשתות החברתיות, שכן לעיתים לא ניתן יהיה לרפא באמצעות הסברים בדיעבד את אשר שוחרר אל החלל המקוון, וכבר נאמר כי סוף מעשה במחשבה תחילה".

ברק-ארז: ישפוט הציבור

דפנה ברק-ארז מוסיפה: "אנשים נושאים באחריות למוצא פיהם, ואף על כך נאמר 'חכמים היזהרו בדבריכם'. אולם, הדרך למועמדות לכנסת אינה אמורה לעבור בכור המצרף של 'בדיקת ניקיון' ביחס לכל פרסום מן העבר שכבר אינו מייצג את פועלו הציבורי של אדם. השאלה שיש לשאול היא עד כמה הדברים, קשים וכואבים ככל שיהיו, משקפים את עמדותיה ודרכה של המועמדת באופן כללי, ובעת הזו בפרט". היא מדגישה, כי הימנעות מפסילת מועמד אינה מהווה הכשר לדבריו: "שומה עלינו לומר בפה מלא: ניתן להסתייג מדברים קשים שנאמרו, מבלי שיש בכך כדי להשליך על ההתמודדות בבחירות". ומסיימת: "ישפוט הציבור".

גם סולברג מותח ביקורת קשה על דבריה של מראענה, ואף אומר שיש לקבל בזהירות את התנצלותה, "משום שבדיון בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-24 נאלמה מראענה דום; בכתובים – הטיחה בזולתה, וגמגמה לגבי עצמה; ורק כאשר הקשינו עליה במהלך הדיון לפנינו, הואילה לבקש להביע חרטה ולהצהיר על כּנותה. האם כּנים דבריה? ימים יגידו. על כל פנים, הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת להכילה".

ברון אומרת כי "מילותיה של המשיבה מקוממות, צורמות לאוזן, ראויות לגינוי. עם זאת, אין
יסוד להסיק מהמילים כי המשיבה שמה לה למטרה לפעול למען 'שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית', או שיש במעשיה משום 'תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל'". לדעתה, את הדברים על זכרון יעקב יש לראות מתוך מצוקתה של מראענה כתושבת פורדיס הסמוכה; מדובר באמירות ישנות, וכיום היא חברה במפלגה ציונית - מפלגת העבודה.

קרא אומר: "כל שהונח בפני הוועדה אינו אלא אוסף של אמירות קשות, מכוערות ומקוממות, שטוב להן שלא נאמרו משנאמרו, ושחלקן אף המועמדת עצמה הגדירה כ'עלובות' ואמרה שלא הייתה חוזרת עליהן. ראיות אלה, אשר חלקן הן מלפני למעלה מעשור, ואשר נאספו מהאינטרנט ומהרשתות החברתיות – אינן מלמדות על שיטתיות ודומיננטיות ב'משנתה' של המועמדת, כי היא מתבטאת ופועלת באופן העולה כדי עילות הפסילה" הקבועות בחוק יסוד הכנסת. ואילו מזוז אומר כי התבטאויותיה של מראענה אינן מתקרבות לאמות המידה שקבע בית המשפט העליון לזיהוי מקרי הקיצון המצדיקים פסילת מועמד.

עמית אומר: "לא נותר למבקשת אלא להיטפל לאמירה עלובה ואומללה של המשיבה 1 שנאמרה בשנת 2008, תוך מתן פרשנות מרחיקת לכת לאותה אמירה כאילו מבקשת המשיבה להשמיד כאן ועכשיו את המושבה זכרון יעקב; אמירה שהתפרסמה במקומון 'רב תפוצה' בשם 'מגזין המושבות'... אמירה שעליה חזרה המשיבה והתנצלה, גם בדיון בפנינו. המשיבה נשואה ליהודי והיא מועמדת לכנסת במפלגה ציונית". עמית מזהיר: "שומה עלינו להישמר פן ועדת הבחירות המרכזית תהפוך לוועדת הפסילות המרכזית".

מינץ: לפעול כמצוות המחוקק

מינץ אומר: "שוב מוצא אני את עצמי כקול קורא במדבר. נותר בגפי". לדעתו, די בראיה מובהקת אחת כדי לפסול מועמד - וזו מצויה בדבריה של מראענה על זכרון יעקב. "חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, להגן על עצמה מפני אלו המבקשים להשמיד ולאבד את היהודים החיים בה; קשה בעיני לקבל מצבו שבו יינתן כרטיס כניסה לבית הנבחרים למי שמייחל לגירושם של היהודים 'לארה"ב או לפולניה'. וזאת בהנחה שמתייחסים אנו לגרסה העדינה יותר של דבריה של מראענה, תוך 'דילוג' על הרצון שביטאה בלשון חותכת: 'הייתי משמידה את זכרון יעקב'. קשה למצוא דוגמה מובהקת יותר להתבטאות מועמד המגבשת 'מסה קריטית' להוכחת המטרה שעניינה 'שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'".

מינץ מוסיף: "נסיבות מקרה זה חריגות וקיצוניות. זאת בהתייחס למידת דלותה של ה'התנצלות' והחרטה שהביעה מראענה, אם בכלל ניתן לייחס לה חזרה כלשהי מדבריה". לדבריו, "לא מונחת כל ראיה בסיסית אשר בה היא מסבירה כי מדובר באירוע השייך לעבר הרחוק אשר איננו משקף עוד את המטרות שהיא מעוניינת לקדם כיום. לא כל הסתייגות יכולה לאיין כל אמירה. התנצלות וחרטה דורשים בדיקה זהירה. אך בענייננו, לא התמלא אף לא הרף הבסיסי ביותר... אינני סבור כי יש בהופעתה של מראענה לפנינו, ובה הביעה לראשונה – ורק לאחר שדחקו בה – דברי התנצלות רכים ורפים על האמירה האמורה, כדי לשנות את התמונה".

מינץ מסיים באומרו: "לטעמי, הגיעה השעה שנפשוט את האיצטלות ונביט במציאות כפי שהיא. ישנן התבטאויות שאין די לומר – כשם שמתארים חבריַ – שהן צורבות את הלב; או לגנותן, לדחותן בשאט נפש, במורת רוח או בשאר ביטויים המבקשים לבטא סלידה וזעזוע. ישנן התבטאויות אשר המביט בהן לא צריך להביע 'מורת רוח' בלבד, אלא עליו ליצוק להסתייגות מהן משמעות אופרטיבית, כמצוות המחוקק".

את עוצמה יהודית ייצגו בן-גביר ועו"ד חנמאל דורפמן; את מראענה והעבודה ייצג עו"ד עמרי שגב; את היועץ המשפטי ייצגו עוה"ד רנאד עיד ומתן שטיינבוך; ואת ועדת הבחירות - עו"ד דין ליבנה.