הממשלה מפרה מאז 2007 את החוק שהורה לה, שנה קודם לכן, לקבוע תקנות לגבי הקרינה המירבית המותרת מרשת החשמל. כך עולה (יום ד', 24.2.21) מפסק דינה של שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, בעתירתה של המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום אוויר (מלר"ז).

חוק הקרינה הבלתי-מייננת משנת 2006 הסמיך את השר להגנת הסביבה לקבוע תקנות ליישומו, לשם הגבלת קרינה מסוכנת, וקבע שיש להשלימן עד כניסתו לתוקף - 1.1.2007. עוד נקבע בחוק, כי אם התקנות לא יותקנו במועד - ההחלטות של הממונה על הקרינה בנוגע לרשת החשמל יהיו בהתאם לדוח של ועדת מומחים. התקנות לא הותקנו, והכללים היחידים שבתוקף הם אכן אלו הנובעים מהמלצותיה של אותה ועדה. באפריל 2017 החליטה הממשלה לטפל בעשרות החוקים בהם לא הותקנו התקנות ליישומם, ובנוגע לחוק הקרינה נקבע שיש להעבירן לאישור הכנסת עד יוני 2018. גם דבר זה לא נעשה.

העתירה הוגשה בשנת 2015 ומאז התקיימו בה מספר דיונים ואף הוצא צו על תנאי. ברק-ארז מפרטת בהרחבה את העידכונים שקיבל בג"ץ לאורך השנים, כאשר המדינה - כמו במקרים רבים אחרים - שוב ושוב אינה עומדת במועדים שנקצבו לה להשגת תגובותיה ועידכוניה, ומאלצת את בית המשפט להעניק לה ארכות חוזרות ונשנות. התגובות מלמדות על סחבת מתמשכת, כאשר פעם בכמה חודשים מתקיימת ישיבה, אך התקנות אינן מגובשות בשל חילוקי דעות ממושכים בין משרדי הממשלה בנוגעים בדבר.

רק ביולי 2018 הודיעה המדינה, כי השרים הגיעו להסכמה; טיוטת התקנות פורסמה להערות הציבור חמישה חודשים מאוחר יותר; במארס הודיעה המדינה שהמשרדים בודקים את ההערות שקיבלו; בספטמבר 2019 הודיעה המדינה שההליך נתקע בשל התפזרות הכנסת; ביולי 2020 נמסר שיש נוסח מוסכם אותה אישרה השרה גילה גמליאל; באוקטובר 2020 נמסר שהשרים ישראל כ"ץ ויובל שטייניץ הסכימו גם הם ושגמליאל ביקשה מוועדת הפנים לאשר אותן; בינואר השנה ציינה המדינה, כי התפזרות הכנסת עשויה להשליך על קידום ההליכים בוועדת הפנים.

לדברי ברק-ארז, "התוצאה המתקבלת אינה מניחה את הדעת. הליך הטיפול בהתקנת התקנות היה ארוך שלא לצורך. יותר מכך, מועד השלמת התהליך אינו ברור". אולם, אין מנוס מלקבוע שהעתירה מיצתה את עצמה, שכן הבקשה הייתה להורות לממשלה להגיש את התקנות לאישור ועדת הפנים - וכך נעשה. בג"ץ אינו יכול לתת כעת הנחיות לוועדת הפנים, משום שזו אינה בין המשיבות לעתירה, אך מרל"ז תוכל לעתור שוב אם הוועדה לא תפעל בלוח זמנים סביר. לצד זאת מדגישה ברק-ארז:

"מהלך הדברים המתואר לעיל חושף גרירת רגליים שלא ניתן להשלים עימה ביחס לחובה סטטוטורית מפורשת. חוק הקרינה כולל הוראה המטילה חובה להתקין תקנות. כידוע, חוק אינו המלצה בלבד, וכבר החל בשנות הששים של המאה הקודמת בית משפט זה נתן צווים לאכיפתן של חובות מסוג זה. הדברים מקבלים משנה עוצמה בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, שבו החוק אף נקב בתאריך יעד להתקנת התקנות - יום 1.1.2007. אך לאחרונה חלפו להן 14 שנים מאז אותו תאריך - ותקנות אין. העתירה הוגשה לפני יותר מחמש שנים, ורק במהלך מאומץ שכלל מעורבות חוזרת ונשנית, כמעט סיזיפית של בית משפט זה, בהרכבים שונים, הגענו אל קו גמר מסוים.

"אכן, התקנת תקנות בנושא מדעי סבוך, שמקרין (תרתי משמע) גם על בריאות הציבור וגם על אינטרסים משקיים, היא אתגר מורכב. אולם, ההתמודדות עימו הייתה מצוות החוק". ברק-ארז מצטטת פסק דין קודם של בג"ץ: "החוק קיים על-מנת שיבוצע, הלכה למעשה, ואין לסכל את כוונת המחוקק בדרכי סחבת". היא מציינת, כי אין להסתפק במימוש המלצות ועדת המומחים: "האם בפתרון זמני שנקבע 'עד להתקנת התקנות האמורות', כאמור בחוק הקרינה, שיווה המחוקק נגד עיניו את האפשרות שזה יחול ללא כל שינוי במשך כ-14 שנה? הפיכת הזמני והחלקי להסדר בעל אופי חצי-קבוע מעוררת מחשבות נוגות.

"נוסף על כך, חשוב לציין כי קיים הבדל נורמטיבי משמעותי בין תקנות שהן חקיקת משנה, לבין דוח של ועדת מומחים, חשובה ומכובדת ככל שתהיה - בשקיפותו של ההליך, באחריותיות של מי שמופקד על ההחלטה ועוד. לא למותר לציין כי במועד כניסתו לתוקף של החוק ניתן היה אף להתקין תקנות שיאמצו, בשלב ראשון לכל הפחות, את הנורמות המשתקפות בדוח ועדת המומחים, כדי לקיים את מצוות המחוקק להתקין תקנות. אף דבר זה לא נעשה".

עוד מציינת ברק-ארז, כי הממשלה לא קיימה גם את חובתה להתקין תקנות בנוגע לקרינה ממתקנים סלולריים. בנושא זה הוגשה עתירה לבג"ץ כבר ב-2008, וכעבור שנתיים הונחה טיוטת התקנות על שולחן ועדת הפנים - אך מעולם לא אושרה. "חזקה על משרדי הממשלה הרלוונטיים שיעשו כל מאמץ על-מנת לוודא שהפעם יסתיימו הדברים בצורה אחרת", היא אומרת.

ברק-ארז מסיימת באומרה: "ניתן לצפות כי המשרד להגנת הסביבה ישלח תזכורות מתאימות לוועדת הפנים על-מנת לוודא שנוסח התקנות המוצע יובא לדיון בה בהקדם האפשרי. הדאגה להתקנת תקנות על-פי החוק היא גם חובתו המשפטית של המשרד, וגם ביטוי לאחריותו הציבורית. התמשכות הטיפול בנושא אף מלמדת על החשיבות הנודעת להמשכיות הטיפול בנושאים אלה, חרף חילופים בזהותם של ממלאי התפקידים במשרדים ממשלתיים או אף בכנסות המכהנות".

המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט אלכס שטיין הסכימו עם ברק-ארז. את מרל"ז ייצגו עוה"ד מיכאל בך, רון לדרמן, וגלעד הלר, את המדינה ייצג עו"ד אבי מיליקובסקי, ואת חברת החשמל - עוה"ד אליה צונץ-קולר וטל בר-לב.