הרשות הפלשתינית ומרואן ברגותי חויבו לשלם עשרות מיליוני שקלים לבני משפחותיהם של קורבנות טרור בפיגוע שבוצע בינואר 2001. שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר, דחתה (יום ד', 10.3.21) את ערעורם של הרש"פ וברגותי - מבכירי ארגון פתח - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה דרורי; ראו קישורים משמאל), אם כי הקטינה משמעותית את הסכום בו חויבו.

בני הזוג יניב בן-שלום ושרון בן-שלום ואחיה של שרון, דורון סוורי, נרצחו בפיגוע ירי בכביש 433. בנותיהם, אפרת בן-שלום ושחר בן-שלום - שהיו אז בנות 20 חודשים ושמונה חודשים - ניצלו לאחר שאימן גוננה עליהן בגופן, ואומצו בידי אחותה ובעלה. התובעים עזבונותיהם של הנרצחים, הבנות, והוריהם ואחיהם של הקורבנות. ברגותי, שהיה מפקד פתח ביהודה ושומרון ומפקד התנזים וגדודי אל-אקצה, מרצה חמישה מאסרי עולם על מעורבותו בפיגועים, אם כי הוא לא הורשע במעורבות ישירה בפיגוע זה.

וילנר דחתה את ערעוריהם של הרש"פ וברגותי על הקביעה לפיה הם נושאים באחריות לפיגוע. היא מזכירה, כי בית המשפט העליון קבע כבר ב-2017 עקרונית, כי ניתן להטיל על הרשות את האחריות לפיגועים שיצאו משטחה. הטלת החבות במקרה זה מבוססת על ממצאים עובדתיים [ובראשם מסמכים שנתפסו במבצע "חומת מגן"] ואין מקום להתערבות של ערכאת הערעור בהם. אחריותה של הרשות נובעת מאחריותו של ברגותי, לאחר שנקבע שהוא נושא באחריות-על לפיגועים שביצעו אנשיו ושהוא היה כפוף במישרין ליאסר ערפאת.

הסוגיה העיקרית שעמדה להכרעה, ובה קובע כעת בית המשפט העליון הלכה מחייבת, היא הטלת פיצויים עונשיים על האחראים לפיגוע. אלו הם פיצויים יוצאי דופן בתחום הנזיקין, שמטרתם איננה לתקן את הנזק, אלא לגמול למעוול, להרתיע אחרים ולהעביר מסר ערכי וסלידה ציבורית. הפסיקה קבעה, כי יש להטיל אותם רק במקרים חריגים שבהם בוצעה עוולה מקוממת וחמורה במיוחד, או כזו הטומנת בחובה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות של הניזוק; וכי יש להוכיח שהמעוול פעל בכוונה ובזדון.

וילנר קובעת: "אין חולק על כך שהמקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שבהם יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצויים עונשיים. זאת, מעצם טבעו וטיבו של כל פיגוע טרור המבוצע ממניעים אידיאולוגיים, ובכלל זה הפיגוע דנן - אשר בגדרו ירו מבצעי הפיגוע ביושבי רכב נוסע, רצחו בדם קר את המנוחים ופצעו את אפרת ושחר הפעוטות, אשר ניצלו אך בזכות גבורתה של שרון ז"ל אשר הגנה עליהן בגופה וספגה את הכדורים אשר כוונו לרוצחן נפש. כל זאת נעשה בסיוע המערערים ובתמיכתם, ומתוך מטרה לזרוע הרס ופחד בלב אזרחי ישראל כולם במהלך ימיה המדממים של האינתיפאדה השנייה. מעשים חמורים מעין אלה מחייבים גמול ראוי, גינוי ציבורי והרתעה מירבית, אשר יש לקוות כי תמנע את הישנותם.

"אומנם נקבע בפסיקה כי אך במקרים 'חריגים שבחריגים' יחויב אדם בתשלום פיצויים עונשיים אם התנהל נגדו הליך פלילי. ברם, החומרה היתרה הטמונה בפיגועי טרור אכן מביאה אותם בגדר מקרים נדירים אלה, ולפיכך אין בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד ברגותי והמפגעים כדי למנוע את חיובם בפיצויים עונשיים כאמור. אשר לרשות יצוין כי לא ניתן להעמידה לדין פלילי, ומשכך חיובה בפיצויים עונשיים מוצדק על אחת כמה וכמה, שכן אלה מהווים הכלי היחיד להגשמת תכליות
הפיצויים העונשיים ביחס לחלקה בפיגוע". ניתן לייחס גם לברגותי את הזדון, למרות שלא הורשע בפיגוע זה עצמו, משום שרמת ההוכחה בתביעה אזרחית נמוכה מאשר בהליך פלילי, ובשל מודעותו לכך שהסיוע שהוא מעביר לחוליות הטרור ישמש לפיגועים נגד ישראלים.

עוד קובעת וילנר, כי ניתן להעניק פיצויים עונשיים גם למי שמקבל פיצוי מן המדינה והן יתווספו עליו. הפיצויים לנפגעי פעולות איבה הם במישור הנזיקי ולא במישור העונשין; מטרתם היא לסייע למשפחות להשתקם, בעוד מטרת הפיצוי העונשי היא שונה, כפי שכבר צוין. וילנר מוסיפה: "יש לכלול במעגל הזכאים לקבלת פיצויים עונשיים את כל הגורמים אשר הוכרו כ'ניזוקים' הזכאים לקבלת פיצויים נזיקיים. ניזוקים אלה כוללים בוודאי את הניזוקים שנפגעו באופן ישיר כתוצאה מביצוע העוולה, אך גם את הניזוקים המשניים - אשר נחשפו לפגיעה שהוסבה לניזוק הישיר".

עם זאת, כדי לקבל את הפיצוי יש לעמוד בארבעת קני המידה שקבע בית המשפט העליון לגבי פיצויים בכלל: קרבה משפחתית מדרגה ראשונה בין הניזוק הישיר ובין הניזוק המשני; התרשמות מן האירוע המזיק (בדרך של ראייתו באופן ישיר, צפייה בטלוויזיה, קבלת דיווח מילולי וכיוצא באלה); קרבה בזמן ובמקום לאירוע המזיק עצמו או לתוצאותיו (לרבות חשיפה מתמשכת לנזקי האירוע שנגרמו לניזוק הישיר); ונכות נפשית ממשית וניכרת אשר נגרמה עקב החשיפה לנזקו של הניזוק הישיר. וילנר מדגישה, כי תנאים אלו - כולל הוכחת הנזק - חלים גם כאשר מדובר בפיצויים עונשיים. לאור זאת, קיבלה וילנר את ערעורם של בני המשפחה וקבעה שגם אחיהם של הנרצחים זכאים לפיצוי - אם יעמדו גם בתנאי הרביעי; הדיון בנושא זה הוחזר לבית המשפט המחוזי.

הסוגיה האחרונה הייתה סכום הפיצויים. דרורי פסק בסך-הכל 62 מיליון שקל, ובמרכזם 10 מיליון שקל לכל אחד משלושת העזבונות ו-6 מיליון שקל לכל אחת משתי הבנות (42 מיליון שקל יחדיו). וילנר מדגישה: "ברי שחומרתו של הפיגוע דנן - על תוצאותיו הקטלניות - כלל אינה ניתנת לכימות או לפיצוי כספי. וכי מהו שיעור הגמול הראוי עבור חייהם של שלושה אנשים צעירים אשר נגדעו באיבם, עבור פציעתן של שתי פעוטות אשר נותרו יתומות מאב ומאם, ועבור כאבם של הורים ואחים שכולים אשר ילווה אותם לאורך כל חייהם?". עם זאת, הפיצוי העונשי צריך להתיישב עם המדיניות בפסיקה, ולכן היא הפחיתה את הפיצוי לכל עיזבון ל-3 מיליון שקל, ולכל בת - למיליון שקל (בסך-הכל 11 מיליון שקל).

השופט יצחק עמית מוסיף: "אין לכחד כי בית המשפט קמא 'מתח עד לקצה' את בחינת הדברים במישור האחריות, ועלה במעלה האחריות מהמבצעים הישירים אל אחמד [ברגותי] וממנו אל [מרואן] ברגותי וממנו אל הרשות הפלשתינית. אזכיר כי ברגותי עצמו זוכה במשפטו מאחריות פלילית קונקרטית לפיגוע הנדון בענייננו, שלגביו נקבע כי לא הוצגו ראיות המלמדות על מעורבותו הישירה. בית המשפט השתית את אחריותו של ברגותי לפיגוע, מאחר שהיה מודע לאפשרות שאספקה של כלי נשק וכספים לחוליות טרור עלולה להביא למותם של אזרחים ישראלים חפים מפשע. מסקנה זו כשלעצמה אינה פשוטה כלל. למרות זאת, ובהינתן שבמאטריה ייחודית של מעשה טרור עסקינן, איני רואה להתערב בנושא האחריות", משום שמדובר כאמור בממצאי עובדה.

השופטת ענת ברון הסכימה עם וילנר ועמית. את המשפחות ייצגו עוה"ד עזרא כהן, חנה כהן ואלידע כהן, את הרש"פ וברגותי ייצגו עוה"ד יוסי ארנון ואביטל שרון, ואת היועץ המשפטי - עו"ד נעמי זמרת.