שופט בית משפט השלום באילת, שי ברגר, התעלם משתי החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בנוגע למסוכנותו של אדם שאיים על אשתו, מצא דרך לעקוף את עמדת המחוזי, דן בתיק שהיה מוטב שלא ידון בו וגזר על האיש עונש קל ביותר. כך קובע (10.3.21) הרכב הערעורים בראשותה של נשיאת המחוזי, רויטל יפה-כ"ץ. News1 מציין, כי ברגר שב וביצע פעולה שבעטיו פסלה אותו הנשיאה אסתר חיות בנובמבר 2019.

מדובר באדם שהודה בכך שהגיע למקלט לנשים מוכות, אליו עברו אשתו וחמשת ילדיהם, למרות צו שאסר עליו להתקרב אליה; ברגר גזר עליו שלושה שבועות מאסר (אותם ריצה במעצר) וקנס על תנאי בסך 2,000 שקל. המחוזי קיבל את ערעור המדינה וגזר על האיש תשעה חודשי מאסר בפועל - החמרה אולי חסרת תקדים של פי 13 מהעונש המקורי - תוך שהוא קובע, כי ניהולו הפגום של ההליך בידי ברגר הוא שהוביל לתוצאה השגויה לחלוטין בסיומו.

האיש נעצר לראשונה ב-20.12.20 בחשד שתקף את אשתו ושוחרר בידי השופטת ליאורה אדלשטיין, בין היתר תוך הרחקה מאשתו. ב-6.1.21 הוא נעצר בחשד להפרת הצו והובא בפני ברגר, אשר החליט לשחררו בערבות בציינו, כי מאחר שנתב"ג סגור - הוא לא יוכל להימלט מהארץ. המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה, תוך שהוא מציין שהפרת צו שיפוטי יוצרת עילת מסוכנות ושלא ניתן לתת אמון במי שהפר צו ולשחררו בערבות. המחוזי האריך את המעצר עד 10.1.21, מועד בו הוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. התיק שוב הגיע לברגר, ששוב החליט לשחרר את הנאשם - הפעם למעצר בית. המחוזי שב וקיבל את ערעורה של המדינה בקובעו, כי קיים "חשש מסוכנות ממשי".

ב-18.1.21 התייצבו הצדדים לדיון בתיק העיקרי, שמסיבות לא ברורות הועבר מאדלשטיין לברגר. האיש הודה באישום נגדו, ובניגוד להנחיית המחוזי בהחלטתו האחרונה - קבע ברגר שאין צורך לבקש תסקיר של שירות המבחן. ב-27.1.21 גזר ברגר את דינו של האיש ודחה את בקשת המדינה לעכב את שחרורו כדי שתוכל לערער. המחוזי מציין, כי שבוע בלבד לאחר מכן הפר האיש שוב את צו ההרחקה, הוגש נגדו כתב אישום והוא עצור עד תום ההליכים.

יפה-כ"ץ והשופטות יעל רז-לוי וגילת שלו אומרות, כי ככלל - מוטב ששופט המעצרים לא ידון בתיק העיקרי. "במקרה שבפנינו היה ראוי שביהמ"ש ימשוך ידיו מהתיק העיקרי, או, לכל הפחות, ימתין לתסקיר שביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא חיוני לתיק מסוג זה, ואז ישוב ויבחן את עניין המשך המעצר או הדיון בתיק עצמו". יצוין, כי בנובמבר 2019 פסלה חיות את ברגר מלשבת בתיק העיקרי לאחר שקודם לכן קיבל שתי החלטות כשופט מעצרים - בדיוק כמו המקרה הנוכחי (ראו קישור משמאל).

המחוזי ממשיך: "ביהמ"ש התעלם מהנחיית ערכאת הערעור; קבע כי לדעתו אין כל הכרח בתסקיר (תוך אמירה אגבית, לפיה התסקיר הוזמן לצורך המעצר אך אין צורך להיעזר בו בהליך העיקרי, כאשר ברור, כי דווקא להליך העיקרי במקרה כגון זה, שעניינו סכסוך בין בני זוג תוך עירוב הילדים, הוא חיוני ביותר); ובחר לגזור את דינו של המשיב ובכך להורות על שחרורו של המשיב עקב סיום ההליך, שוב, בניגוד לעמדת ערכאת הערעור.

"ולא מדובר רק בחוסר נימוס כלפי ערכאת הערעור; ולא מדובר רק בעקיפת הנחיות של ערכאת הערעור; אלא מדובר בעיקר בכך, שביהמ"ש לא הפנים את מסוכנותו של המשיב חרף כל שנאמר על-ידי שני מותבים שונים של ערכאת הערעור בעניין זה, ונראה, כי מצא דרך לקיים את הראייה המצמצמת שלו בנוגע למסוכנותו של המשיב ולשחרורו מהמעצר, על-ידי מעבר מתיק המעצר לתיק העיקרי, תוך התעלמות מהנחיות ביהמ"ש המחוזי, והפעם מבלי לאפשר לערכאת הערעור להתערב בהחלטתו ולבטל את שחרורו של המשיב, שכן, כאמור, ביהמ"ש דחה את בקשת התביעה לעיכוב ביצוע השחרור".

בקבלן את ערעור המדינה אומרות יפה-כ"ץ, רז-לוי ושלו: "לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הנסיבות החמורות והחריגות של המקרה שבפנינו, כאשר לא רבים המקרים בהם הפרת ההוראה החוקית שנועדה להגן על אדם נעשית בצורה כה בוטה ומאיימת... לא צריך שעובדות כתב האישום יכללו את החרדה שחשה המתלוננת כתוצאה ממעשי המשיב. כל בר דעת יכול להבין, כי מי שברחה מביתה והגיעה למעון לנשים מוכות עם חמישה ילדים, לא עושה כן אלא כדי לקבל הגנה, וכשהתברר לה שאפילו במקום זה לא תוכל להיות מוגנת מפני המשיב, בוודאי חשה חרדה, אימה וייאוש; אך ברור שאחזה בה אימה כשהבינה, כי המשיב יודע היכן היא מסתתרת, ודברים אלה לא חייבים להיות רשומים בכתב האישום כדי שביהמ"ש יוכל להבין זאת.

"אך לא רק במתלוננת פגע המשיב בעת שהפר את צו ביהמ"ש. במעשיו הוא גם הביע זלזול של ממש בביהמ"ש ובהליכים המשפטיים... יש ממש בטענת המערערת לפיה בגזר הדין המקל של ביהמ"ש לא ניתן כל משקל לשיקולי הרתעת היחיד", ועובדה שהוא חזר על מעשיו מיד לאחר מכן. "גם את הרתעת הרבים לא שקל ביהמ"ש, עת היה אמור לגזור את דינו של המשיב מתוך המחשבה כי כל מי שיעלה בדעתו להגיע למעון לנשים מוכות, שם שומרים על נשותיהם מפניהם, יירתע מלעשות כן שמא ייענש בחומרה". את המדינה ייצגו עוה"ד תהילה גלנטה וערן צברי, ואת הנאשם - עו"ד ארי מנזין.