על משרד החינוך להבטיח שלימודי היהדות המשלימים בבתי הספר הממלכתיים החילוניים יהיו פלורליסטיים, דהיינו - יבטאו מגוון של עמדות ולא רק את זו של היהדות הדתית (האורתודוקסית). זו משמעות פסק דינה של שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, אשר הורתה למשרד (יום ד', 7.4.21) לבחון מחדש את החלטתו להפסיק את מתן העדיפות לתוכניות פלורליסטיות.
בשנת 1994 קבעה ועדה בראשות פרופ'
עליזה שנהר, כי עקרונות ההוראה של מקצועות היהדות בבתי הספר החילוניים צריכים לכלול "חתירה ללימוד מקצועות היהדות באופן המדגיש את אופיים ההומניסטי, וכן בנייה של תהליך חינוכי המבוסס על לימוד, ביקורת ודו-שיח, אשר יחתור להפנמה של ערכים אוניברסליים ויהודיים מתוך גישה פלורליסטית". בעקבות זאת קבע ב-2007 משרד החינוך עקרונות למתן תמיכה לגופים המקיימים בבתי הספר פעילות בלתי פורמלית להעמקת החינוך היהודי: 70% מהתקציב יחולקו לפי היקף הפעילות ו-30% לפי מאפייניה, עם תוספת של 30% לניקוד המאפיינים לפעילות ברוח המלצות ועדת שנהר (דהיינו: חינוך פלורליסטי ולא אורתודוקסי).
בחינת העמידה במאפייני ועדת שנהר הופקדה תחילה בידי גוף ייעודי, ולאחר פיזורו הועברה לאגף לתרבות יהודית, למעט שנתיים בה בוצעה בידי אגף מורשת. בשנת 2019 החליט המשרד לבטל את התוספת לעומדים במאפייני ועדת שנהר, לאחר שהאגף לתרבות יהודית מצא ש-97% ממקבלי התמיכה עומדים בהם ממילא; אגף מורשת טען, כי רק שמונה מבין 48 מקבלי התמיכה זכו לניקוד עודף (וממילא לתקציבים גדולים יותר). נגד החלטה זו עתרו התנועה הרפורמית וארגון פנים, אשר טענו, כי משמעותה היא קיפוח שלהם בהשוואה לארגונים דתיים. הם גם ביקשו להעביר את הפיקוח לאגף מורשת, בנימוק שהאגף לתרבות יהודית אינו מסוגל - מבחינת משאביו - לבצע אותו כיאות.
ברק-ארז הורתה למשרד החינוך לבחון מחדש החלטה זו לאחר שקבעה, כי לא ברור כיצד התקבלה. "הקושי העיקרי העולה, לשיטתי, מן התשובות של משרד החינוך לעתירה נעוץ בחוסר העקביות בטעמים שהוצגו לשינוי במדיניות, כמו גם בבסיס העובדתי החסר לטעמים שניתנו". תחילה טען המשרד, כאמור, כי רוב הגופים קיבלו ממילא את הניקוד העודף - אך לאחר מכן טען, כי על-פי דוח ועדת שנהר כלל אין צורך בניקוד זה. ברק-ארז עומדת על הסתירה בין נתוני שני האגפים ומוסיפה:
"בעיקרו של דבר, בולט הפער בין התהליך המקיף לגיבוש אמות המידה המחייבות לעניין לימודי יהדות ומורשת לבין האופן שבו בוטלה ההתייחסות אליהם במבחני התמיכה החדשים. בעוד שדוח שנהר היה מהלך מקיף ומכונן במשרד החינוך, תהליך השינוי שביטל את סעיף הניקוד העודף - שביטא את המחויבות להמלצות הדוח - היה בעיקר נחלתו של האגף לתרבות יהודית, בניצוחו של הממונה על החינוך היהודי. מבלי להמעיט במקצועיותו של גורם זה, אין מדובר בתהליך כלל משרדי מקיף בהיבט החינוכי פדגוגי, כמו, למשל, תהליך העומד בבסיסו של עידכון חוזר מנכ"ל.
"...כל עוד לא בוטל האימוץ של דוח שנהר כעקרון מנחה, והוא אף מקבל ביטוי בחוזר המנכ"ל האחרון בצורה בולטת וברורה גם ביחס למקומן של התוכניות הבלתי-פורמליות, סטייה מהאמור בו צריכה להיעשות באופן סדור. משמעות הדברים אינה ש'מה שהיה הוא שיהיה'. רשות מינהלית רשאית לשנות ולהתאים את מדיניותה מעת לעת. עם זאת, כאשר מדיניות מסוימת אומצה בחגיגיות ולאחר עבודת מטה ממושכת בדרגים הגבוהים ביותר של משרד ממשלתי מסוים, והנחתה אותו במשך שנים תוך עיגון העקרונות בחוזרי מנכ"ל מעודכנים, הסטייה ממנה צריך שתיעשה בהליך תקין - על בסיס טעמים שיעוגנו בהחלטות מנומקות של הדרגים המתאימים".
ברק-ארז מדגישה, כי כלל לא נדרשה לטענות בנוגע לתכנים הנוכחיים של לימודי היהדות, והיא גם אינה מורה למשרד החינוך איזה אגף יופקד על הפיקוח. "כל שיש בידי לקבוע הוא שנוכח העובדה שדוח שנהר נותר העיקרון המנחה של משרד החינוך בתחום לימודי היהדות - יש להמשיך ולוודא שהפעילות בתחום זה מקיימת את אמות המידה הקבועות בו, ולפקח על כך באופן ראוי". לפיכך היא הורתה למשרד החינוך להחליט מחדש בנוגע לניקוד העודף; כל עוד לא נעשה הדבר בהליך סדור - הוא ייוותר כפי שהיה. השופט
עופר גרוסקופף הסכים עם ברק-ארז.
השופט
דוד מינץ סבר בדעת מיעוט, כי יש לדחות את העתירה. לדבריו, "לא רק ש'מבחני התמיכה החדשים' אינם כוללים פגיעה כלשהי בעיקרון השוויון, אלא שדווקא משאלת העותרות, כי התמיכה בהן תוגדל באופן משמעותי רק בשל היותן ארגונים 'פלורליסטיים' על-פי הגדרתן, היא זו הפוגעת בעיקרון השוויון. בהקשר זה נקבע זה מכבר מימים ימימה כי לא ניתן להצדיק מתן 'טובת הנאה' מסוימת לקבוצה מסוימת, מבלי שתינתן אותה 'טובת הנאה' לאחרים הדומים לה". העותרים מבקשים "כי נורה למשרד החינוך להקנות להן מעמד ייחודי, וגם הפעם הזו, הענקת מעמד ייחודי לפעילות 'לפי צבע הכיפה', תהא מנוגדת לעקרון השוויון. משאלת העותרות, כי תינתן תוספת ניקוד רק לגופים מסוג מסוים, הינה משאלה הנוגדת מושכלות יסוד של דיני התמיכות ומפרה באופן בוטה את עקרון השוויון".
המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את העותרים ייצגו עוה"ד אורלי ארז-לחובסקי ומיטל ארבל; את המדינה ייצגו עוה"ד אודי איתן ושרון אבירם; ואת ארגון זהות, המאגד 60 גופים העוסקים בהוראת יהדות - עוה"ד
אורי קידר והילה עובד-בנאי.
