ריבלין ביד מרדכי: "עלינו מוטלת האחריות והחובה לזכור ולא לשכוח"

"יש עכשיו משפט שמתנהל, שכולם יודעים איזה, ויש טענה שלא יכול להיות משפט צדק בגלל האווירה וכל מיני פעילויות ציבוריות. כל נאשם - כולל הנאשם שבו מדובר - נהנה מחזקת חפות, ולי אין כל ספק שהתביעה תעבוד קשה, וההגנה תעבוד קשה ובית המשפט ישפוט לפי הראיות ולא לפי כותרות מזדמנות של תקשורת. השופטים חשופים לתקשורת ורואים טלוויזיה, אך הם ישפטו מקצועית. לי אין כל ספק".

כבישים רחבים ועצים נאים הם סימן היכר לשכונה מטופחת. אבל הבתים המטים ליפול מלמדים שזוהי שכונת מצוקה. כך הם נראים כיום; אפשר רק לדמיין עד כמה התנאים היו איומים כאשר נדחסו לכאן יהודי סלוניקי לקראת גירושם לאושוויץ. זוהי שכונת ורדאר שבצפון העיר, אשר כונתה בפי יהודי העיר ומכונה עד היום במחקר "שכונת הברון הירש" ולאחר מכן "גטו הברון הירש".

טקס לכל איש יש שם, שהתקיים השנה ה-32 בכנסת, נפתח בהדלקת שישה נרות זיכרון, את הנרות הדליקו ניצול השואה משה קפטן, ניצולת השואה חנה גרוסמן, דור שני לניצולי שואה יאיר בן משה מלווה בבתו ח"כ יעל רון בן משה, דור שני לניצולי שואה יעל אורבך מלווה בבנה ח"כ ניר אורבך, ניצולת השואה ג'רמן ג'ורנו מלווה בנכדתה ח"כ אמילי מואטי, דור שני לניצולי שואה גלינה קושניר מלווה בבנה ח"כ אלכס קושניר.

השוטר היווני המופקד על בית הספר היהודי בסלוניקי (לשעבר "תלמוד תורה" הנודע) מאוד לא אהב את העובדה שצילמתי את המבנה, למרות תעודת העיתונאי שהצגתי, ולרגע היה נדמה שהוא עלול להזעיק תגבורת. עמיתו שליד בית הכנסת העיקרי בעיר דרש ממני להקפיד שלא לצלם את עמדת המשטרה, אלא רק את חזיתו של הבניין – שבזמן ביקורי, באוקטובר 2020, היה סגור בשל הקורונה. דלתותיו של בית הקברות היהודי החדש היו סגורות, והשומר כל כך כעס שהפרעתי את מנוחתו, עד שהודיע שאין כניסה – וזהו זה. שלושה מוסדות קהילתיים מרכזיים של קהילה שחרבה כמעט לחלוטין בשואה.

ביום הזיכרון לשואה, אשר חל השבוע, מתייחד עם ישראל עם זכרם הטהור של ששת המיליונים שנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם והסער הארורות ת"ש-תש"ה, שבהן הפעיל אשמדאי הנאצי את מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר מאז היות האדם עלי אדמות, משומנת בדמם של מיליוני אחינו ואחיותינו הי"ד. רק תנועה יהודית אחת, התנועה הציונית, חזתה מראש את מרחץ הדמים האורב לעם היושב בגולה. אבל מרבית בני העם היהודי - חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, קפיטליסטים, רפורמים ואחרים - נדו לה ולעגו לחלומות שיבת ציון ובניין הארץ. גם למעטים שחזו מראש את הנורא מכל, התייחסו בביטול. אפילו נבואת הפורענות הבהירה כל כך של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שנאמרה מספר שנים לפני ימי המבול, לא זכתה להד: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק".