קיתונות של ביקורת נשפכו נגד יוזמת הממשלה לרפורמה בתחומי התכנון ורישוי הבניה. חיצי המבקרים (וביניהם ה"ירוקים") מופנים בעיקר כנגד המגמה המסתמנת לביזור סמכויות בתחום התכנון מהוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות, עד כדי ביטול אפשרי של המחוזיות.
ביקורת זו בעייתית ברמה העקרונית וגם משקפת - לפחות בחלקה - חוסר היכרות עם "תיקון 90" המוצע לחוק התכנון והבניה (המהווה את הבסיס לרפורמה), שהופץ לפני כשנה, ועם "תיקון 76", שכבר נחקק בשנת 2006.
ברמה העקרונית: ראוי ונכון שתושבי המקום ולא השלטון המרכזי הם שיקבעו מהו התכנון הנכון עבורם, עפ"י צרכיהם. ומיהם נציגי התושבים אם לא נבחרי הציבור, המרכיבים את הוועדות המקומיות? טוענים המבקרים: הוועדות המקומיות מורכבות מפוליטיקאים ולא מאנשי מקצוע ולפיכך החלטותיהן אינן מקצועיות ופוליטיות. לכך יש להשיב: כי זו מהות הדמוקרטיה! ה"ירוקים" עצמם הבינו זאת מזמן והם חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי, כפי שמלמדים הרכבי הוועדות המקומיות ביישובים רבים (והאם בכנסת אין 120 פוליטיקאים?)
זאת ועוד: הן בחוק הקיים והן ב"תיקון 90" המוצע, קיימת מערכת איזונים ובלמים על החלטות ועדות מקומיות. כך למשל: תוכנית בסמכות ועדה מקומית מותנית בחוות-דעת של יועמ"ש הוועדה והמהנדס שלה, בעיקר בדבר הסמכות; בכל ועדה מקומית נציגים מקצועיים בעלי דעה מייעצת (ועתה יתווסף אליהם נציג הארגונים הסביבתיים); הפרוטוקולים וההקלטות של מוסדות התכנון פתוחים לעיון הציבור; בתוכניות, הקלות, ושימושים חורגים קיימת זכות התנגדות לזכאים וכן זכות ערר ו/או פניה לבית משפט. ועדות הערר הן גוף מקצועי, שאינו מהסס לבטל החלטות של ועדות מקומיות, גם מנימוקים תכנוניים. בהשוואה לכך, ביטול חוק של הכנסת קשה לאין ערוך מביטול החלטת ועדה מקומית. אין זה סוד כי גם הוועדות המחוזיות אינן נקיות תמיד מלחצים ואינטרסים.
לסיכום נקודה זו, ביזור סמכויות לוועדות המקומיות תוך חיזוק הדרג המקצועי שלהן ותוך שכלול מנגנוני האיזון והבקרה - הינו צעד ראוי.
עם זאת, אין לקבל את הצעת הממשלה לבטל את הוועדות המחוזיות, בעיקר משום שרק ועדות אלה מתאימות לאישור תוכניות מתאר החלות על כל שטח מרחב התכנון המקומי או על חלק משמעותי ממנו ("תוכניות מתאר כוללות" כלשון הצעת תיקון 90). מטבע הדברים, תוכניות אלה כוללות אינטרסים לאומיים (כגון מקומות קדושים, שדות תעופה וכיו"ב) והן גם משפיעות בעקיפין על שטחים שמחוץ למרחב התכנון המקומי. לכן, גורם לאומי הוא שצריך להחליט על תכנונם. אולם, כל תוכנית שהיא "מקומית" וטהורה במהותה צריכה להיות מאושרת ע"י הוועדה המקומית.
גם סיסמת הרפורמה "תוכנית אחת בוועדה אחת" בעייתית. החוק הקיים יצר מנגנון איזון נכון בין רמות התכנון השונות: תוכנית בסמכות ועדה מחוזית מגיעה תחילה לוועדה המקומית והיא רשאית להמליץ לגביה הן לקראת הפקדתה והן בשלב ההתנגדויות. הוא הדין בתוכנית מתאר מחוזית או ארצית: הדרג הארצי מחליט, הדרגים המחוזיים והמקומיים ממליצים (ולעיתים גם מכינים). אין לשנות את החוק בנקודה זו. לעומת זאת, בהחלט יש לצמצם את סמכות ההתערבות של ועדות מחוזיות ושל שר הפנים בהליכי אישור תוכניות בסמכות מקומית.
יש לזכור, כי בתכנון ובניה קיים מתח בריא ונכון בין מגמות התכנון הארציות ומגמות התכנון המקומיות. חשוב לשמור על איזונים ובלמים בין שתי מגמות אלה.
- הכותב הוא שותף במשרד יגאל ארנון ושות', מתמחה בדיני תכנון ובניה והפקעת מקרקעין.
