אבקש לפתוח במובאה מההפטרה המתקשרת לצירוף של שלוש הפרשות: "הֲלֹא כִּבְנֵי כֻּשִּׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׁרָאֵל... הֲלֹא אֶת יִשְׁרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּים מִכַּפְתּוֹר וְאָרָם מִקִּיר (עמוס ט' 7). פרסתי כאן את תשובת איש תקוע - הנוקד, בולס השקמים, הבוקר, הנביא - למבקשים להעפיל לפסגות המשיחיות של "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים".

כבכל שנה אנו נמצאים בעיצומם של ימי העומר המתקרבים ומתקדמים ליום ל"ג בעומר יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. וכן באותו יום מפסיקים אנו לנהוג מנהגי אבילות על מותם של עשרים וארבע אלף תלמידים של רבי עקיבא, ומותר להסתפר ולישא אישה ומרבין קצת בשמחה, כמו שפסק הרמ"א (אורח חיים סימן תצג סעיף ב ולדעת הספרדים מסתפרים רק ביום לד לעומר).

האם ידעתם שהימים האלו, של בין יום השואה ליום העצמאות, מכונים ונעשים "עשרת ימי תודה". מדובר ביוזמה של בוגרי ובוגרות "בית פרת - מדרשה ישראלית" (ניתן למצוא בגוגל), עוד טרחו והציבו 800 לוחות שבהם אנשים נקראים לרשום עליהם למי הם חייבים תודה ולמי הם רוצים להודות. האדם המאמין מתחיל את היום שלו באמירת תודה. "מודה אני לפניך" של לפני אלפי שנים, מתחבר עם "מודה אני כל בוקר" של כוכב המוזיקה עומר אדם. האם מי שלא דתי אומר פחות תודה, והאם האדם הדתי אומר יותר תודה? התשובה לא החלטית. השנה יש קצת פחות ימים בין יום השואה ליום הזיכרון. הרעיון הזה להצמיד את עשרת ימי התודה בהקשר לאותם עשרת ימי תשובה של בין ראש השנה ליום כיפור היא לא מקרית.