אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. ברשות רעייתי היקרה איילה, בת הברית שלי, שמתקיים בך הפסוק "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כל מה ששלי - שלך הוא; ברשות מורי חמי ומורתי חמותי, ציון ואסתר נמרודי, אנשי ירושלים, אוהבי תורה ותלמידי חכמים, מודי ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה; ברשות אחי הבכור שי, הנאמן, האהוב, המסור, שכל-כולו הקרבה, לב, וברשות שניים מיוחדים שאינם איתנו היום, אבל אין לי ספק שהם יושבים בשמיים ומשקיפים עליי בשמחה רבה: אבא צדוק, שנולד בעירק - אבא שבגיל שלוש ראה מול עיניים את הפרעות בעיר העתיקה, את הפוגרומים ביהודים רק בגלל שהם יהודים, וניצל כאשר הוא ומשפחתו הסתתרו במרתף; אבא שעזב את הלימודים בגיל צעיר והלך לפרנס את משפחתו, לעבוד בשוק מחנה יהודה; אבא שהיה מבוני ירושלים, ולמרות כל אלה התעקש ללמוד, לדעת ספר; אבא שלחם במלחמות ישראל ובנה לנו בית בעשר אצבעותיו כדי שיהיה לנו כל מה שהיה חסר לו בילדות - ואימא שושנה, משכונת הכורדים, אימא שלימים נודע לי שבגיל 14 נעצרה על-ידי הבריטים כאשר החביאה כרוזים של האצ"ל; אימא שפעלה להקמת מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו; אימא ששרתה בצבא והייתה קצינה; אימא שבכל ערב חיכתה לי עם סירים, בישולים, אבל במקביל שלחה אותי ללמוד מוזיקה והשכלה, והעיקר - הנחילה לי את מידת האמת, את האהבה הכל-כך גדולה לעם ישראל וארץ ישראל.
