רשות הספנות והנמלים נושאת באחריות לפציעה קשה מפגיעת אופנוע ים, משום שלא פעלה לוודא את בטיחות השימוש בכלי זה. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
שלמה פרידלנדר, אשר חייב את המדינה בתשלום 40% מהפיצוי שנפסק לתובעת - שהם 400,000 שקל.
התאונה אירעה בספטמבר 2008. התובעת רכבה על אופנוע הים, נפלה ממנו, נפצעה קשה מסילון המים שהותיר אחריו האופנוע ונותרה נכה ב-52%. פרידלנדר קובע, כי רשות הספנות לא הכירה את הוראות השימוש של יצרן האופנוע, מאחר שהיבואן לא הציג אותן בפניה - והיא לא ביקשה מיוזמתה לקבל אותן, למרות שהכירה בחשיבותן. הרשות החלה לקבל דיווחים על תאונות דומות כבר באמצע 2008, אך לא פעלה לאסוף את הנתונים עליהם ולא זיהתה את הסיכון הגלום בפגיעת סילון המים במי שנופל מהאופנוע.
רק בדצמבר 2008 - דהיינו לאחר התאונה - הגיעה הרשות למסקנה, כי יש לחייב את הרוכבים באופנועי הים ללבוש חליפת מגן ובכך למנוע את פגיעת סילוני המים. לאור פעולותיה של הרשות קובע פרידלנדר, כי מצופה היה מהרשות להסדיר את בטיחות השימוש באופנועי ים ולעשות זאת מיוזמתה, בלא קשר לנעשה במדינות אחרות - כפי שאכן עשתה, אך באיחור.
לדברי פרידלנדר (27.4.21), "מכל האמור עולה לא רק כשל נקודתי בזיהוי הסיכון המובנה בסילון, אלא גם כשל שיטתי של התייחסות לסיכונים רק לאחר התממשותם החוזרת; בבחינת 'משנגנב הסוס, נועלים את דלת האורווה'. חובת הזהירות היא החובה לבחון סיכונים באופן פרו-אקטיבי, לפני התממשותם, כדי למנוע את התממשותם; ולא להמתין לארבע תאונות כדי להשתכנע בצורך למנוע את התאונה החמישית ואילך. כמובן, ייתכנו סיכונים נסתרים; שלפני התממשותם לא ניתן, באופן סביר, לעמוד על קיומם. אולם ענייננו אינו כזה".
העובדה שרשות הספנות לא ביקשה לקבל את הוראות היצרן מהווה "מחדל רשלני חמור ביותר... בלתי נתפס בעיני כי בעלי תפקידים רלוונטיים ברשות הספנות בחנו את בטיחות האופנוע-ים הנדון, עובר לרישוי היבוא וכושר השיט, מבלי לחוש בחסרונן של הוראות היצרן ומבלי לדרוש לעיין בהן... לו עיינה רשות הספנות בהוראות הבטיחות של היצרן כפי שחובה היה עליה לעשות - לא על-פי שיקול דעתה, אלא כתנאי מוקדם להליך תקין של הפעלת שיקול דעתה - אזי היה הסיכון שהתממש בענייננו מזדקר מיד בתודעתה. היא לא הייתה יכולה, או רשאית, להתעלם ממנו. חזקה עליה שאמנם לא הייתה מתעלמת ממנו, אלא נוקטת כבר אז את אמצעי הזהירות של חיוב לבוש מגן, כנדרש בהוראות היצרן".
לדעת פרידלנדר, יש מקום להתערבות מוגברת של בתי המשפט באסדרה בטיחותית, שכן מחדלים בתחום זה עלולים לגרום לנכות ואף למוות. במקרה זה, רשות הספנות כלל לא שקלה האם להטיל פיקוח על השימוש באופנועי הים, וכל הסבריה למחדל היו בבחינת תירוצים בדיעבד. המחדל היה כפול: הן בכך שלא הדריכה את המשיטים כיצד לפעול (למרות שהוראות היצרן כללו הדרכה מדויקת) והן בכך שלא הורתה ללבוש חליפות מגן.
פרידלנדר ממשיך: "בענייני בטיחות השיט, המדינה נטלה על עצמה תפקיד מרכזי של אסדרה להגנת שלומם של המשתמשים בתעבורה ימית. ציבור המשתמשים בתעבורה ימית מודע לכך ומסתמך על כך. רשות הספנות מהווה, אפוא, מחוקק, שוטר ומחנך בענייני בטיחות השיט. מחדלה של הרשות מלהכיר בסיכון הנדון לבטיחותם של הנוסעים באופנועני ים, לפרסם הנחיות בטיחות נדרשות ולאכפן - היווה רכיב מרכזי ביצירת תרבות נהיגה באופנועי ים שאינה מתחשבת בסיכון שהתממש בענייננו; הן לעניין הימנעות מנהיגה מסוכנת, הן לעניין שימוש בלבוש מגן, למניעת נזקי גוף חמורים במקרה שהסיכון בכל זאת יתממש. יש לראות במדינה, אפוא, גורם מרכזי לתאונה". את התובעת ייצג עו"ד אבי זוהר, ואת המדינה - עוה"ד ערן סירוטה וריקי חדד-לנקרי.
