עם סיומו של עשור זה, ובניתוחו לאחור, אין ספק כי בכל הקשור לעיגון הזכויות בקרקע של ההתיישבות מדובר בעשור אבוד. תובנה זו מתחדדת לאור החלטת מועצה מספר 823 משנת 1998 המהווה נקודת מפנה ביחס לרצף החלטות שלאורך 33 שנים (משנת 1965 והחלטה מספר 1) ייצרו את התנאים למעבר מחוזה חכירה קצר טווח לחוזה חכירה לדורות. אלא שבסיום העשור שתי החלטות מותירות תקווה שאולי אפשר יהיה לסלק את החושך עם טיפה של אור, הראשונה היא הרפורמה במינהל וההחלטה לא להשאיר את ההתיישבות מחוץ למשחק, והשנייה היא החלטה 979 שעדיין עומדת בבג"צ.
תלמידי 'בית הלל' יטענו שהעשור האבוד הוא תוצאה ישירה של היעדר מדיניות, לעומתם תלמידי 'בית שמאי' דווקא יטענו שמדובר במדיניות, אך זו מדיניות של פקידים המצויים בין הפטיש לבג"צ בלי סיכוי אמיתי לקבל החלטה נכונה בזמן נתון. כך או כך, התנהלותו של המינהל בעשור האחרון מעוררת תהיות רבות: אם יו"ר מועצת מקרקעי ישראל מתחלף תדיר (שלוש פעמים בארבע השנים האחרונות) ואם המנהל עצמו, נע ונד בין משרדי הממשלה השונים - ששייכים למפלגות שונות - בעלי אינטרסים משתנים בקצב מסחרר (ובניהולו של הדרג הפקידותי שנשאב בעצמו למלכודת הביורוקרטיה), לא ברור איזו סוג של מדיניות יכולה להתפתח בגוף שכזה.
המינהל יודע וההתיישבות יודעת שהסיבה שבעלי הנחלות אינם מחזיקים חוזה חכירה לדורות הוא לא אלא תוצאה של בעיות טכניות מצד המינהל ושאננות מצידם של החקלאים. אלא שהמינהל יודע - וגם ההתיישבות יודעת, שהיום הבעיה הטכנית היא כבר לא "עוד בעיה" כי אם הבעיה המהותית.
המינהל בעשור האבוד, במקום ליישם את החלטות מועצת מקרקעי ישראל ולהחתים את המושבים על חוזים ארוכי טווח, יצר עבור המגזר החקלאי במשך העשור חוסר-ודאות בלתי-נסבל, שבא לידי ביטוי בין היתר בכתיבה בלתי-מסתיימת של חוזה החכירה.
במצב בו מדינת ישראל בוחרת שלא לבחור, האחריות נופלת על בג"צ. במציאות כזו, מועצת מקרקעי ישראל לא באמת יכולה להעביר החלטות. כתוצאה מכך, מינהל מקרקעי ישראל הופך להיות כעיוור במבוך אינסופי, כאשר בתווך המגזר החקלאי, ללא סיכוי, בין הפטיש לסדן, בין בג"צ למינהל, ללא זכויות בחלקה א' וללא שום תקווה באשר לחלקה ב'.
מאז אותה החלטה 823 בשנת 1998 מועצת מקרקעי ישראל "יישרה קו", גם אם לא בכוח אז ודאי בפועל, עם מינהל מקרקעי ישראל בכך שהיא הסדירה ומיסדה את הפגיעה במגזר החקלאי על-ידי יצירת פער בלתי-סביר בין זכויותיו של המגזר העירוני וזכויותיו של המגזר החקלאי בחלקת המגורים.
טוב עשתה הממשלה שהחליטה לקדם רפורמה מקיפה במינהל מקרקעי ישראל, להסדיר את נושא קרקעות המינהל בערים לאחר עשרות שנים, ולצמצם את החיכוך בין האזרח לבין המינהל. נכון גם עשה המחוקק, שלבסוף הכניס את חלקות המגורים במושבים לרפורמה.
בכדי שהרפורמה תהווה הזדמנות אמיתית למגזר החקלאי, יש ליצור כעת לוח זמנים ברור ליישומה בנוגע למגזר החקלאי, שעיקרו השוואת גובה דמי ההיוון בין המגזר העירוני לחקלאי.
אם נשכיל ללמוד את לקחי העשור האבוד, העשור הקרוב יכול להיות עשור של אופק בעבור ההתיישבות.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
