לפני כשבועיים נפל דבר בתקשורת הישראלית. השופט
נעם סולברג פסק
לחובתה של אילנה דיין, ששידרה לפני ארבע שנים תחקיר על אירוע שבו נהרגה נערה פלשתינית כבת 13 מאש חיילי צה"ל בציר "פילדלפי". הוא קיבל את תביעת לשון הרע שהגיש נגדה סרן ר', וחייב אותה ואת "טלעד" לשלם לו 300 אלף שקל פיצויים. הוא אף קבע שעליהם לפרסם את עיקרי הפסיקה באופן שינקה אותו מהחשדות שעלו נגדו.
מאז, לא שמענו דבר על הפרשה.
לא הוצפנו בשפע פרשנויות על הנושא, כפי שהיה מתבקש לאחר תופעה כה חריגה בתקשורת הישראלית: הרשעת כלי תקשורת ועוד הרשעת אשת תקשורת ידועה, ד"ר למשפטים. הפרסומים היחידים המתבקשים היו בעת האירוע, פרסום פסק הדין. ניתן להקיש מהם על נטיות העיתון ודרך עבודתו:
מעריב מעריב בחר בדרך הקלה. הוא פרסם ב-NRG קטעים נבחרים ומשמעותיים מפסק הדין, מבלי להביע עמדה, תחת הכותרת:
סוף לפרשה: אילנה דיין הפסידה לסרן ר' (שמואל מיטלמן וערן סויסה, 8.12.09).
"אילנה דיין והתוכנית "עובדה" תשלם 300 אלף שקל פיצויי לשון הרע לסרן ר', בעקבות הכתבה שהציגה אותו כמעורב
במותה של ילדה פלשתינית בפרשה שהתרחשה במוצב גירית - כך קבע הבוקר בית המשפט המחוזי בירושלים.
"השופט נועם סולברג חייב בנוסף את אילנה דיין ואת צוות התוכנית עובדה, שהופעלה על-ידי הזכיינית לשעבר "טלעד", בהוצאות משפט בסך 80 אלף שקל.
"בנוסף, סולברג מבקר גם את העובדה שדיין נמנעה מלפרסם את דבר זיכויו של הקצין בבית הדין הצבאי, כחלוף שנה...
"עוד מצביע השופט על הצורך לשקול 'שיקולים הרתעתיים-חינוכיים', ואת 'פער המעמדות', שבין הקצין לבין דיין וטלעד. לדעתו, הקצין ואחרים כמוהו, שאין להם אמצעים וקשרים, לעולם יהיו קורבנות קלים ומועדים לרמיסת שמם הטוב. על בית המשפט להגן עליהם ולאזן את זכותם לשם טוב מול תאגיד תקשורת רב השפעה ועתיר אמצעים".
ידיעות אחרונות ידיעות אחרונות, באמצעות הכתב רון בן-ישי יוצא (9.12.09) בכותרת המביעה את עמדתו לגבי התקדים:
דרישת פיצוי מאילנה דיין - תקדים מסוכן כותרת משנה: "השופט סולברג מנסה לקבוע כללים חדשים לסיקור ועריכת חומר דוקומנטרי, כללים שאם יתקבלו כתקדים יעקרו את שיניו של כל תחקיר ראוי לשמו בנושא ציבורי".
"לכאורה יצא הצדק לאור. בית המשפט תיקן "עוול תקשורתי" שנעשה לו כתוצאה מהצגה מגמתית של החשדות נגדו.
"אך כל מי שיעיין בפסק הדין המנומק, צריך להיות מוטרד. זאת מפני שהשופט סולברג מנסה לקבוע כללים חדשים לסיקור ועריכת חומר דוקומנטרי בטלוויזיה. כללים שאם יתקבלו כתקדים, ימנעו או יעקרו את שיניו של כל תחקיר ראוי לשמו בנושא ציבורי או לאומי".
בהמשך - כותרת אמצע ביקורתית ויומרנית (שלא לומר חוצפנית): "שופט שאינו יודע מהי עיתונות", בה הכתב מנסה ללמד את השופט פרק בעבודה עיתונאית טלוויזיונית וקובע: "אם יתקבל העיקרון שקבע השופט, יתקשה כל כתב או יוצר דוקומנטרי להציג כתבת תחקיר המבוססת בעיקרה על הקלטות אלא אם כן תהיה מורכבת מכתוביות על מסך שחור".
הארץ הארץ (
עמוס הראל, 9.12.09) מתייחס לתקשורת כבר בכותרת, ובהמשך מציג נימוקים כושלים לעמדתו נגד השופט:
תביעת הדיבה נגד אילנה דיין - נוק-אאוט לתקשורת לאחר הצגת תקציר של הפרשה מתייחס הכתב לתגובות הציבור:
"פסק הדין גרר, כצפוי, לא מעט שמחה לאיד. הטוקבקיסטים חוגגים: השדרנית המפורסמת חטפה והעוול לקצין הלוחם תוקן. אפשר לשער גם שהכרעת סולברג תגרום בזמן הקרוב לא מעט אמצעי זהירות במערכות התקשורת השונות. מי רוצה להסתבך, בזמנים כאלה, בפסיקה כה קשה, שלא לדבר על הפיצויים המשמעותיים?"
בהמשך מתייחס הכתב למסקנתו מהכתבה לנוכח צפייה חוזרת: הכתב מודה שיש טעויות טכניות של עריכת קטעים שאינם מאותו הזמן, אבל הוא לא השתכנע מפסיקת השופט שיש כאן "סטייה מהאמת". מזל שהשופט לא נצרך לתובנות החובבניות של הכותב שאינו רואה בהתעלמות מעובדות ועריכה שרירותית - סילוף ברור. הארץ, כידוע, מתיימר להיות "עיתון לאנשים חושבים", אבל כאן, גם הכותב וגם העורך לא הקדישו דקה למחשבה.
"אבל אתמול, בצפייה חוזרת בכתבה - ואפשר להתווכח על היותי צופה סביר - ראיתי דברים אחרים משראה השופט. ראיתי כתבה שנערכה ושודרה בבהילות מסוימת, טון ומסקנות שנוטים לדרמטיות מופרזת. ראיתי גם שגיאות: שילוב תצלומי הירי במקלע, שלא צולמו בזמן התקרית האמיתית (דיין הודתה בטעותה בשידור, שבוע לאחר התוכנית), וחיתוך לא משכנע בין תיעוד התקרית לבין תמונות של החיילים חוגגים, גם הן ממועד אחר. האם השורה התחתונה של הכתבה היא סטייה מן האמת, הצגת תמונת מציאות שגויה, כפי שקובע סולברג? עם כל הכבוד הראוי, לא השתכנעתי בכך.
"דיין סירבה אתמול להתראיין בעקבות פסק הדין והסתפקה בתגובה רשמית של מערכת עובדה, הטוענת כי פסק הדין "שגוי" ו"אינו עומד בקנה אחד עם ערכי העיתונות החופשית והחברה הדמוקרטית". אם יש דבר אחד שאין עליו ספק במחלוקת הזו, הוא שהסיפור עוד לא נגמר: דיין תערער ופרשת ר' תגיע - ותוכרע סופית, בבית המשפט העליון".
מקור ראשון היחידי שמתייחס לפרשה בראייה רחבה יותר - כדוגמה לבעיה בתקשורת - הוא
אמנון לורד [
לבלוג של אמנון לורד] מהעיתון מקור ראשון [
לכתבות מקור ראשון]. אביא ממנו מספר ציטוטים מאירים תופעה בתקשורת הישראלית והעולמית, במיוחד משום שלא רבים הם קוראי העיתון:
אמנון לורד:
אין דין ויש דיין לורד מדבר על תופעה ה"משקפת את קיומה של רשת כוחנית, אנטי דמוקרטית, טוטליטרית במהותה, המבקשת לחנך את עם ישראל ל"ערכי הדמוקרטיה". לדבריו, "הארגונים הסטליניסטים האלה פועלים במימון הקרן החדשה לישראל וממשלות זרות"... אותם ארגונים העוסקים בחינוך-מחדש, במעקב אחר צעדי הישראלים ובהלשנות ממוסדות, מקבלים חלק מעוצמתם מהתקשורת".
"פסק הדין של השופט סולברג הנחית מהלומה על אחד המיתוסים של התקשורת הישראלית...
"מותה של הילדה (הפלסטינאית) נכנס לנרטיב שהפלשתינים החדירו לתקשורת העולמית שלפיו צה"ל הוא צבא שרוצח ילדים"... "רשויות צה"ל תמיד משקרות".
השופט כתב בסעיף 153 כי בעת החקירה כבר ידעה דיין כי החיילים הודו בחקירתם במצ"ח כי שיקרו בתחקירים כדי לפגוע בסרן ר'. דיין העלימה זאת מהצופה, השמטה זו פוגעת באמיתות דבריה. מנגד, "הציגה לצופה בגאון" את החשדות נגדו.
לורד: "מה שמאפיין את סגנון הגשתה של דיין הוא סמכותנות רודנית". הוא מכנה זאת "פיגוע תקשורתי": "זהו כיסוי מתואם של כלי תקשורת מרכזי או שני כלי תקשורת מרכזיים בדרך של רעם מתגלגל, במגמה חד כיוונית, כדי להשיג אפקט תודעתי חד-משמעי נגד אישיות מסוימת או נגד ממסד מסוים, כמו צה"ל. צה"ל היה יעד "לפיגועים תקשורתיים" לא מעטים בעשור האחרון. אין בין פיגוע תקשורתי זה וערכי "חופש הביטוי" שום קשר, אומר לורד. להפך, הפרשנויות של דיין התגלו כ"זולות ומופרכות". "מי שיצא טוב מהפרשה הוא סרן ר' הדרוזי שעמד כמעט לבדו נגד המכונה רבת העוצמה של הממסד התקשורתי שרבים מבכירי צה"ל כופפו את ראשם מולו" (מקור ראשון, יומן, 18.12.09).
הבאתי דברים בשם אומרם, אבל כמי שעוסקת בטלוויזיה, בסרטי תעודה ובעולם התקשורת (דוקטורט בתקשורת וקולנוע), אני תמהה על חוסר הידע והשטחיות של הכותבים הנאורים המתבטאים בנושא שאינם מבינים, כמו כללי יסוד בצילום ועריכת סרטים דוקומנטריים, האיסור המוחלט להשמיט פרטים חיוניים ו"להדביק" קטעים שצולמו בזמנים שונים ויתר המניפולציות הפוגעות באמינות התחקיר.
ראוי ש"מקרה אילנה דיין" יילמד בכל חוגי התקשורת, שהתקשורת תודה במחדליה ותתנער מהדימוי העצמי המתייהר שלה.
