מדינת ישראל מצויה בעיצומו של אירוע רב זירתי - המתיחות הדתית-לאומית בירושלים, ההתפרעויות ביישובים הערבים-יהודים המשותפים, והמשך הלחימה מול חמאס וארגוני הטרור ברצועת עזה. מכלול אירועים זה מציג לכאורה אסטרטגיה פלשתינית חדשה - מערכה להגנה על המקומות הקדושים לאיסלאם, ונגד נישול פלשתינים מבתיהם. חמאס לא חולל את המערכה הזו, אלא בחר לרכוב על גל המהומות שפרצו בירושלים - בהר-הבית/מתחם אל-אקצה, בשער שכם ובשייח ג'ראח. הארגון הציב אולטימטומים לישראל וקיים את האיום בדמות שיגורי רקטות לעבר ירושלים ובמטחים לעומק המדינה, ובנוסף הצטרף לגורמים מסיתים, שהלהיטו את הרחוב הערבי בישראל במטרה לערער את מגמת הדו-קיום במדינה.

מאפייניו החדשים של העימות הרב-זירתי כוללים: ריבוי גורמים פעילים בצד הפלשתיני - בירושלים, ברצועת עזה, מעט יחסית גם ביהודה ושומרון וכן ביישובים המעורבים בישראל; חיבור ויצירת זיקה הדוקה בין זירות פעולה שונות, כשהכוח המניע העיקרי הוא הדתי-לאומי; התפשטות האירועים בפריסה רחבה ובו-זמנית; חמאס חותר למצב עצמו כמנהל המערכה הרב-זירתית ורב-ממדית, בהיבט המעשי וכמובן במישור התודעתי.

הלהט הדתי-לאומי הוא הגורם המרכזי שהוצת בעקבות התקריות שהתרחשו בירושלים ובעיקר באל-אקצה (הר-הבית), המהווה נקודת מפגש ההסכמה של כל הזרמים במחנה הפלשתיני. המהומות באל-אקצה, ובעיקר פריצת כוחות המשטרה לתחומי המסגד, ליבו את תחושת הצעירים הערבים שישראל דוחקת אותם מהמקומות הקדושים לאיסלאם. לכך חברו בעיות יסוד המאפיינות את החברה הערבית בישראל, תוצאותיהן של שנות הזנחה וקיפוח, הפליה מבנית בין הציבור היהודי לערבי בערים המשותפות; מגמת חדירה של קבוצות יהודיות לאומיות לערים המשותפות, הנתפסת בקרב הערבים כמעשה התנחלות; אלימות ופשיעה גואות בחברה הערבית בישראל, הניתנת בקלות להכוונה נגד יהודים; ולבסוף - מתיחת יתר וחולשתה של משטרת ישראל, על-רקע התרחבות והתבססות של המובלעות הלא-נשלטות בישראל.

ברקע יש להכיר בזהות ההיברידית של הציבור הערבי בישראל, ובעיקר כפי שהיא באה לידי ביטוי בקרב הצעירים. בראש ובראשונה, הצעירים מזהים את עצמם כערבים מוסלמים, ובה בעת כישראלים הזכאים לזכויות אזרחיות מלאות, וכן כפלשתינים התומכים במאבק הלאומי הפלשתיני להגדרה עצמית. מתוך כך, התנהגותם מושפעת מגירוי העצב הזהותי הדתי-לאומי והם רואים את עצמם כמגיני אל-אקצה וירושלים.

מהפך אחרי 12 במאי

אשר לזירת הלחימה ברצועת עזה - עד 12 מאי המאזן נטה לטובת חמאס. חמאס מיצב עצמו כמגן אל-אקצה וירושלים, שאינו חושש לשגר מטחי רקטות לעבר ירושלים ולעומק שטח ישראל, תוך פגיעה בעצב הרגיש - תל אביב; הסית והצית את הצעירים הערבים בישראל לקחת חלק במהומות, למעשה כמעט פרעות ביהודים; המחיש שהוא התנועה המובילה את המחנה הפלשתיני, תוך ערעור על הרלוונטיות של הרשות הפלשתינית - הן בזירה הפנים-פלשתינית והן במאבק בישראל; הציב אולטימטום לישראל, לפיו אם לא ייענה ישוגרו רקטות לכיוון ירושלים ומרכז הארץ, ומימש בדייקנות את האיום; שיבש ואולי אף גדע את תהליך ההתקרבות של המפלגה האיסלאמית הישראלית לשורות הממשלה; הפתיע את ישראל, שרווחה בה הערכה שהוא אינו מעוניין בהסלמה ולכן יירתע משיגור מטחים מאסיביים למרכז הארץ.

אלא שאז חל היפוך. משלב זה ואילך, הפגיעה בו תהיה יותר כואבת וניכרת. תשומת הלב הוסתה בפועל מהמתרחש בירושלים לרצועת עזה - בניגוד למסר של חמאס, שלפיו אל-אקצה הוא מוקד ההתרחשות. צה"ל התמקד עד כה בפגיעה בזרוע הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, בתשתיות לייצור והרכבת רקטות, במוצבי פיקוד ושליטה, ובסיכול ממוקד של מפקדים בארגונים. עדיין, ישראל נהנית בשלב זה מפרק זמן מדיני, שתוכל לנצלו על-מנת להמשיך בתקיפה עוצמתית בשטח הרצועה, במטרות צבאיות וסמליות. זאת, באופן בלתי נמנע, תוך זריעת הרס מצטבר ברצועה ובמחיר המשך שיגורי הרקטות לשטח ישראל והארכת משך המערכה.

אסטרטגיה רב-זירתית נדרשת

כדי להתמודד באופן מיטבי עם האירוע המורכב, נדרשת ראייה אסטרטגית רב-זירתית ורב-תחומית, שתתייחס הן להווה והן לעתיד ושתכוון ותנהל את הפעולה בזירות השונות. המערכת הישראלית חסרת יכולת ליצור שילוביות, הן ברמה הבין-ארגונית והן ברמת המחקר ותכנון המערכה בזירות השונות, תוך בחינת ההשלכות ביניהן. האירוע המשולב הנוכחי מהווה אור אדום ומחייב התארגנות מתאימה של מערכת מדינית-ביצועית.

בראש ובראשונה, יש להרגיע את הרוחות בערים המעורבות בישראל ולמנוע את התפשטות המהומות והצטרפות קבוצות נוספות משני הצדדים למעגל האלימות. לשם כך נדרש להכריז על אירוע חירום אזרחי, לרכז כוח משטרתי בתגבור מג"ב מול הפורעים, לא הערבים בלבד, אלא גם מול הקיצונים היהודים, המוסתים בערוצי הרשתות החברתיות שלהם וגם על-ידי פוליטיקאים ומגבירים את התבערה, ולערוך מעצרים נרחבים של מפרי חוק וסדר מכל הצדדים. כמו-כן, חיוני לגייס את המנהיגות הערבית - המקומית והארצית - לקריאה לריסון ולהעניק לה במה שתאפשר לה להשמיע את דברה בזכות רגיעה.

גם על-רקע חומרת התקריות האלימות המתרחשות בין קבוצות מוסתות ברחבי ישראל, ערביות ויהודיות כאחת, טעות תהיה להציג את המתיחות העכשווית כמלחמת אזרחים. אין לאפשר למיעוט של קיצונים משני הצדדים, המחוללים את המהומות וההתפרעויות, להכתיב את המסגור של המתרחש.

במקביל, יש לנהל את המערכה נגד חמאס בעזה תוך הסתכלות על השלכותיה לזירת הפנים והבנה שיש תקרה להישג צבאי מול חמאס. היעד מולו הוא כפיית תנאי ישראל להפסקת הלחימה וליצירת תנאים משופרים להסדרה בעתיד, כזו שתשלול מהארגון את כוח הסחטנות ותשלוט בהכנסת המשאבים לרצועה, כך שהוא לא יוכל לנצלם לבנייה מחדש של כוחו הצבאי. כדי לאפשר זאת, נדרשת התנהגות אחראית של הציבור בישראל, כפי שנהג עד כה. גם למספר נפגעים ולהיקף הנזק יש משמעות למאזן הרווח וההפסד, שייעשה בסיום המערכה הנוכחית. על-מנת לעודד אפקט תודעתי חיובי כלפי ישראל בזירה הפנימית והבינלאומית, יש להציג סרטונים המספרים את הסיפור הישראלי בעת הזו, וגם להפריך מסרים מסיתים העוברים ברשת, שתכליתם להתסיס את הציבורים הערבי והיהודי בישראל.

בה בעת, חשוב להשאיר את יהודה ושומרון מחוץ לסבב ההסלמה באמצעות תיאום ביטחוני עם הרשות הפלשתינית ועל-ידי מתן תמורה לרשות. כך יומחש, כי דרכה היא המביאה הישגים לציבור הפלשתיני, במיוחד לעומת הנזקים שחמאס גורם לו.

הערה לסיום: החשיבה לפיה הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב ידחקו את הבעיה הפלשתינית לשולי סדר היום המקומי, האזורי והבינלאומי, שהיה לה תוקף מוגבל מראש, התבדתה בעליל. האתגרים שמציבה הסוגיה הישראלית-פלשתינית עודם בתוקף ודינם לשוב מעת לעת ולקרוא את ישראל לערוך חשיבה אסטרטגית, רב-מערכתית מחודשת. על ישראל להציג יעד שעיקרו חידוש תהליך מדיני עם הרשות הפלשתינית, גם אם אינו צפוי ומכוון לקדם הסדר קבע כולל, אלא הסדרי מעבר מדורגים בלבד, שיעדם יהיה לשפר את המציאות הביטחונית והאזרחית בזירת הסכסוך. במסגרת זו, יש להשיב לירדן את תפקידה כגורם ממתן ושותף להסדרים בין ישראל לרשות הפלשתינית.