בית המשפט העליון ביטל (יום ג', 25.5.21) את פסק הדין בו הורשע הרב אליהו בקשי-דורון המנוח, שהיה הרב הראשי לישראל, בפרשת התארים הרבניים הפיקטיביים. בית המשפט קבע, כי הרב בקשי-דורון לא היה כשיר לעמוד לדין בשל מחלת הדמנציה בה לקה, ולכן היה מקום להפסיק את ההליכים נגדו. במסגרת פסק הדין, נקבעה גם הלכה לגבי הכרה בדמנציה כליקוי המונע העמדה לדין. כמו-כן נקבע, כי הנאשם צריך לעורר רק ספק סביר בדבר כשירותו לעמוד לדין.

בשנים 2003-1998 קיבלו 1,500 שוטרים, חיילים וסוהרים תוספות שכר בסך 4,000-2,000 שקל לחודש, לאחר שהציגו אישורים של הרבנות הראשית על לימודים תורניים גבוהים. אולם, הלימודים היו פיקטיביים והאישורים ניתנו בידי בכירים ברבנות שידעו שמדובר בפיקציה; הנזק לקופת המדינה היה מאות מיליוני שקלים.

הרב בקשי-דורון, שהיה הרב הראשי בשנים 2003-1993, הורשע במרמה והפרת אמונים בשל העלמת עין מאי-עמידה בתנאים המתחייבים, ונדון לשנת מאסר על תנאי ולקנס של 250,000 שקל. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צבי סגל) דחה את טענתו של הרב בקשי-דורון לפיה לא היה כשיר לעמוד לדין בשל הדמנציה. הוא נפטר אשתקד ממחלת הקורונה, ובני משפחתו ביקשו להמשיך את הדיון בערעור.

דרושה חקיקה, אבל אפשר גם כעת

השופט ניל הנדל מציין, כי מבחינה פורמלית - דמנציה אינה מהווה מחלת נפש או ליקוי בכושר השכלי המצדיקים הפסקת הליכים. הוא קובע: "ראוי כי הפרעות נירו-קוגניטיביות תקבלנה התייחסות בחקיקה הרלוונטית. בהעדר פתרון מפורש במסגרת החקיקתית הקיימת, מתקיים חשש פגיעה בזכויותיהם הדיוניות של נאשמים אשר אין מחלוקת כי הם אינם כשירים לעמוד לדין מבחינה מהותית... ברם, הפסקת הליכים כנגד נאשם הסובל מדמנציה תיתכן, בהחלט, גם תחת המסגרת הנורמטיבית הקיימת. זאת - הן תחת חוק טיפול בחולי נפש; והן תחת חוק הסעד".

לדברי הנדל, "נאשם הסובל מדמנציה אינו כשיר לעמוד לדין, במנותק מן השאלה האם הוא מציג תסמינים פסיכוטיים", משום שההגדרה המשפטית של מחלת נפש שונה מזו הרפואית. "נקודת המוצא ברורה. נדרשת פגיעה חמורה בכושר תפיסת המציאות, ופגם חמור בכושר השיפוט. על כן, אינני רואה כל סיבה שלא לקבוע כי ניתן להפסיק את ההליכים נגד נאשם הסובל מדמנציה - מחלה אשר מאופיינת בירידה של תפקודים קוגניטיביים ומנטליים, לרבות תכונות אישיות, שיפוט
והתנהגות חברתית; פגיעה ביכולות הזיכרון, הדיבור, ההבנה, התנועה והזיהוי, ועוד - לפי המסלול של חוק טיפול בחולי נפש. תסמינים אלו מעידים, באופן מובהק, על פגיעה בכושר תפיסת המציאות".

הנדל מוסיף, כי גם הפרשנות התכליתית מובילה לאותה מסקנה: "המחוקק קבע כי הפסקת הליכים מחמת העדר כשירות תיעשה בשני מצבים בלבד: מחלת נפש וליקוי שכלי. ניתן להקשות ולתהות, האם סבירה המסקנה כי המחוקק התכוון להוציא מגדר ההסדר קבוצת נאשמים לא קטנה, אשר בבירור עומדת במבחנים המהותיים להעדר כשירות? נדמה כי יש להשיב לשאלה האמורה בשלילה. לעניין המשמעות של העדר יכולת לעמוד לדין פלילי, אין הבדל בין מוגבלות הנובעת מחוסר התפתחות של אדם צעיר, לבין אדם שהתפתח שכלית על-פי הנורמה אך נוצרה אצלו מוגבלות שכלית עקב התדרדרות הדרגתית בהיותו אדם מבוגר".

זו לא עוד טענה דיונית

השאלה המרכזית, ממשיך הנדל, היא מהו נטל ההוכחה על נאשם הטוען להעדר כשירות: ספק סביר (דהיינו כ-10%) או מאזן הסתברות (51%). הוא קובע: "ביחס לסייג לאחריות פלילית, קיומו של ספק יפעל לטובת הנאשם על-אף שהוא הנושא בנטל לעורר את הסוגיה".

הנדל מדגיש: "נאשם אשר אינו מסוגל להבין את מהות הליכי המשפט ואת האישומים נגדו; לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי, ובתוך כך, למסור לו את גרסתו לאירוע בו מואשם; להבין את משמעות הראיות המובאות נגדו ולסתור אותן - האם ניתן לומר כי כלל ניתנה לו האפשרות להוכיח חפותו? ומשלא ניתנה האפשרות, הרי הוא מוחזק כחף מפשע... העדר כשירות לעמוד לדין איננה עוד טענה דיונית. היא מרכזית ומנקודת מבטו של הזכות למשפט הוגן, היא אף עומדת בליבת זכויות הנאשם במשפט הפלילי".

עוד אומר הנדל: "הספק הסביר איננו נוצר מעצם טענת הנאשם, למשל, כי לא היה במקום הפריצה, או כי שהעידו לטובתו עדי הגנה. ובדומה לענייננו, לא מתעורר ספק סביר רק מפני שנאשם טוען כי אינו מסוגל לעמוד לדין, או משום שהוגשה חוות דעת תומכת מטעמו. כמובן, יש לשקול ראיות אלו ברצינות הראויה. עם זאת, תפקידו של המכריע בעובדות - הוא בית המשפט בשיטתנו - להיכנס לעובי הקורה של המחלוקת העובדתית, יהא זה בחושים שנקלטו על-ידי הדיוטות או תוך הסתמכות על חוות דעת מומחים, ולהכריע במחלוקת תוך הנמקה ראויה. כך במשפט הפלילי שעניינו מה קרה בעת המעשה, וכך במשפט הפלילי שעניינו מה קורה כעת בתוך נפשו של הנאשם".

השופט ג'ורג' קרא הסכים עם הנדל. השופטת יעל וילנר סברה בדעת מיעוט, כי הנטל להוכיח את חוסר הכשירות הוא במאזן ההסתברות. לדבריה, "על כפות המאזניים עומדות, מחד-גיסא, זכות הנאשם להליך הוגן והחשש מפני העמדה לדין של מי שאינו מסוגל להבין באופן מושכל את משפטו, ומאידך-גיסא, השאיפה להגשים את תכליות המשפט הפלילי וכן החשש מפני התחזות ומניפולציות. ההליך הפלילי פועל בהתאם לכללים שנועדו לאזן בין התכליות האמורות, ונראה כי שיקולים רבים עליהם עמדתי מוליכים למסקנה שלפיה האיזון הראוי בסוגיה הנדונה יושג באמצעות קביעת רף ההוכחה של מאזן הסתברויות". מסקנתה נובעת מההיסטוריה החקיקתית, מלשון החוקים ומן הדין הזר. מאחר שהמחוזי קבע שהרב בקשי-דורון הוכיח את טענתו רק בספק סביר, מסקנתה הייתה שאין לבטל את פסק הדין.

את הרב בקשי-דורון ייצגו עוה"ד ירון קוסטליץ ושמחה אלבחרי, ואת המדינה - עו"ד סיגל בלום.