תפיסת כספים החשודים ששימשו להלבנת הון גוברת על זכותם של עורכי דין לקבל את שכרם, אם כי על בית המשפט לחפש דרך פוגענית פחות שתאפשר לשלם לעורכי הדין חלק משכרם. כך קובע לראשונה (יום א', 13.6.21) בית המשפט העליון.

החוק מאפשר לבית המשפט, על-פי בקשת המדינה, לתפוס כספים של נאשם שעשויים להיות מחולטים בסיומו של ההליך הפלילי - בין היתר בעבירות סמים והלבנת הון. לצד זאת, יכול בית המשפט להימנע מחילוט בשל "נימוקים מיוחדים" אותם עליו לפרט, והפסיקה אומרת שהכוונה בעיקר להפניית הכסף לקורבנות העבירה במקום לחילוט ולשיקולים פרטניים הנוגעים לנאשם ולהליך. צד שלישי יוכל לטעון נגד החילוט רק אם יוכיח שבידיו "זכות מוכרעת" ברכוש - דהיינו זכות קניינית או מעין-קניינית. כמו-כן, ניתן להימנע מחילוט כאשר מדובר בצד שלישי רכש בתום לב את הרכוש שאותו מבקשת המדינה לחלט.

אולם, גם אם לצד השלישי יש רק זיקה פחותה לנכס, לעיתים עשוי הדבר להשליך על אופי הצו הזמני לתפיסת הרכוש. זאת, אם אין מחלוקת באשר לקיומה והיקפה של זיקתו לנכס, וניתן להבטיח את האפשרות לחלט את הרכוש בתום ההליך הפלילי באמצעות סעד זמני פוגעני פחות מתפיסתו - כגון הפקדת ערבות.

השופט יוסף אלרון אומר כי "תנאי סף אלו חלים גם במקרה שבו עורך דין טוען כי נאשם או נידון חב לו כספים בגין שירותים משפטיים שהעניק לו בעניין משפטי שאינו נוגע להליך הפלילי בעניינו. זאת, מאחר שאיני רואה כל טעם להבחין בין חובותיו של נאשם או נידון כלפי עורך דינו לבין חובותיו כלפי נושים אחרים לעניין חילוט הכספים. במקרים שבהם עורך הדין אינו מצביע על זיקה משמעותית לכספים, הרי שאין בטענתו לזכות בהם כדי לגבור על האינטרס הציבורי שבתפיסתו או חילוטו".

אלרון הורה לבית המשפט המחוזי מרכז לדון שוב בבקשתם של עוה"ד משה זינגל ואפרים ווגדן לקבל חלק משכר הטרחה שחייבת להם חברת התשתיות ביבי כבישים, בשליטתו של יהודה בוזגלו. השניים ייצגו את החברה מול רכבת ישראל, אשר חויבה לשלם לה 8 מיליון שקל; לשיטתם הסכום הריאלי הוא 11.3 מיליון שקל. אולם, לאחר פסק דין זה, נפתחה חקירה נגד ביבי ובוזגלו, בין היתר בחשד להלבנת הון בסך 230 מיליון שקל, והרכבת סירבה להעביר לחברה את התשלום. זינגל ו-ווגדן ביקשו מבית המשפט לשחרר 2.5 מיליון שקל מכספיה של ביבי שנתפסו, בנימוק שזהו שכר הטרחה המגיע להם, אך בקשתם נדחתה בידי השופט עידו דרויאן-גמליאל.

אלרון קבע, כי אכן תפיסת הכספים גוברת על החוב הנטען לעורכי הדין, שכן חוב זה איננו מהווה זכות קניינית, זכות מעין-קניינית או זכות מוכרעת. לצד זאת, המחוזי צריך היה לבחון חלופה אחרת, במקום תפיסת הכספים המגיעים להם, כך שזכויותיהם של זינגל ו-ווגדן ייפגעו בצורה פחותה - למשל צמצום של הרכוש שנתפס והעברת ההפרש לעורכי הדין, תוך שהם יפקידו ערבויות שיאפשרו את ביצוע החילוט אם כך יוחלט בעתיד. לכן, על המחוזי לשחרר חלק מהסכום שדורשים עורכי הדין, בהיקף שהוא יקבע וכפוף להצגת חלופות הולמות להבטחת האפשרות לחילוט הכספים בעתיד.

השופט עופר גרוסקופף הסכים עם אלרון באומרו: "תוצאה דיכוטומית, המזכה את המערערים בכל שכר טירחתם מזה, כאילו אין חילוט, או המונעת מהם כל שכר בגין תרומתם להיווצרות הכספים בידי ביבי כבישים מזה, אינה מביאה לאיזון ראוי בין האינטרסים המעורבים". זאת, בין היתר, בשל נסיבות המקרה, המצדיקות תשלום חלקי לעורכי הדין כבר כעת. השופט ניל הנדל הסכים עם אלרון במישור העקרוני, אך סבר בדעת מיעוט שבמקרה הנוכחי יש להותיר על-כנה את החלטתו של דרויאן-גמליאל ואין לבדוק חלופות אחרות. את זינגל ו-ווגדן ייצג עו"ד שלום עודי; את המדינה ייצגו עוה"ד דן אלדד, מאור אבן-חן ויוראי מצלאוי; ואת לשכת עורכי הדין - עו"ד יעל גרוסמן.