מייסד חברת אזימוט, שלמה ריזמן, ישלם מס נוסף בסך 30 מיליון שקל על הכנסותיו ממכירת החברה לאלביט בשנת 2010. זו משמעות פסק דינו (יום ב', 14.6.21) של שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין.

ריזמן, סגן אלוף במילואים ויוצא סיירת מטכ"ל, הקים ב-1986 את אזימוט אשר פיתחה מערכות להרכשת מטרות ניווט לווין (GPS), אלקטרו-אופטיקה ותקשורת נתונים לשימוש צבאי ואזרחי. ריזמן שימש כיו"ר החברה והחזיק במישרין ובעקיפין ב-56% ממניותיה. ביולי 2000 נרשמו מניותיה של אזימוט למסחר בבורסה. בהתאם לסעיף 101 לפקודת מס הכנסה, כנוסחו באותה שנה, למי שרשם מניות למסחר בבורסה עמדה האפשרות לבחור: האם מועד הרישום למסחר ייחשב כיום מכירתן של המניות, או שאירוע המס יידחה למועד מכירת המניות. ריזמן בחר לדחות את אירוע המס. בינואר 2010 נמכרה אזימוט לאלביט וריזמן קיבל 115 מיליון שקל. במסגרת העסקה התחייב ריזמן שלא להתחרות בחברה במשך ארבע שנים ולהעמיד את המוניטין שלו בתחומי העיסוק של אזימוט לרשות החברה המאוחדת, ללא הגבלת זמן.

המחלוקת על שיעור המס נגעה לשני עניינים. המרכזי שבהם היה האם ריזמן ישלם מס מופחת של 25% או מס שולי מירבי (50%). עד 2003 שיעורי המס על מכירת מניות בחברות פרטיות, היו בהתאם לשיעור המס השולי; על מכירת מניות של חברות נסחרות בבורסה חל פטור ממס. ב-2003 הוכנס תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, במסגרתו הושוו שיעורי המס החלים על רווח הון ממכירת מניות פרטיות לרווח הון ממכירת מניות נסחרות. השאלה הייתה לגבי הוראות המעבר, לנוכח העובדה שריזמן בחר במסלול הדחייה לפני התיקון ומימש את המניות לאחריו. סלע המחלוקת השני היה בטענתו של ריזמן לפיה יש לקבוע ש-30 מיליון שקל מתוך התמורה היו בעד המוניטין שלו ולכן הם פטורים ממס. בית המשפט המחוזי מרכז (השופט אחיקם סטולר) קיבל את עמדתו של ריזמן בשני הנושאים, אך שטיין קיבל במלואו את ערעורה של רשות המיסים.

במרכז המחלוקת בנוגע לשיעור המס עמד סעיף זה בתיקון 147: "לעניין תיקון סעיף 101 לפקודה... וביטול חלק 3 לפקודה... יחולו הוראות אלה... המחיר המקורי ויום הרכישה של נייר ערך שיום רכישתו קדם ליום התחילה, ייקבעו כפי שהיו נקבעים אילו נמכר נייר הערך ביום האחרון של שנת המס 2005; הוראות סעיף 91 (ב1) לפקודה לא יחולו לגבי נייר ערך כאמור". שטיין קובע חד-משמעית, כי פרשנותה של רשות המיסים היא הנכונה. לכאורה, הוא אומר, לשון הסעיף מאפשרת גם את פרשנותו של ריזמן; אולם, שוויון זה הוא טעות אופטית "אשר קשור לנפלאותיה של ו' החיבור – אות שמשמשת, לסירוגין, בצירופים של מילים ותנאים ובחלופותיהם".

שטיין מסביר, כי קבלת פרשנותו של ריזמן תוביל למצב בלתי סביר בעליל, בו נישום כמותו - שדחה את מועד המימוש ותשלום המס - יקבל מתת חינם בדמות שיעור מס מופחת, אשר "מפרה את כללי הצדק האופקי והצדק האנכי אשר עומדים בבסיסם של דיני המס החלים בישראל". הוראות המעבר נועדו להגן רק על נישומים אשר עלולים להיפגע מהחלת התיקון על הרווחים שמניותיהם צברו לפני התיקון. לכן, הפרשנות הנכונה לרישא של הסעיף היא "לעניין ביטולו של חלק ה3 לפקודה, לרבות תיקונו של סעיף 101 הנובע מכך, ואשר משנה עקב כך את מצבו של הנישום". פרשנות זו עדיפה בהרבה על עמדתם של ריזמן וסטולר, לפיה יש לקרוא את הסעיף כאילו נאמר בו "לעניין תיקון כלשהו של סעיף 101 לפקודה או ביטול חלק ה3 לפקודה". שטיין מוסיף ומנמק בהרחבה את מסקנתו, הן על בסיס פרשנות לשונית והן על בסיס פרשנות תכליתית.

כאמור, שטיין קיבל את ערעור המדינה גם בנושא המוניטין, תוך קביעה עקרונית: "ברוב רובם של המקרים, וכפוף לחריגים מעטים וצרים, לא יהא הנישום רשאי לסווג מחדש את עסקותיו לצורכי מס. ככלל, סיווג מחדש של עסקות למטרות מיסוי יכול שייעשה אך ורק לפי דרישת המדינה המיוצגת על-ידי רשויות המס ופקידי שומה. כפוף למקרים נדירים שבנדירים, סיווג מחדש של עסקה על-ידי נישום שהיה צד לה איננו מהלך שניתן לאפשרו במסגרת דיני המס הקיימים... דוקטרינת הסיווג מחדש סוללת דרך מיסוי חד-סטרית, בה יכול להלך פקיד השומה, והוא בלבד".

על-פי עיקרון זה, קובע שטיין, לא יכול ריזמן לטעון בדיעבד שהוא אישית מכר מוניטין לאלביט - שכן העסקה הוצגה ובוצעה כמיזוג בין שתי החברות. "ריזמן היה חופשי לבחור ולהסכים למכירת זכויותיו באזימוט בכל מתווה שיבקש – ובלבד שימצא קונה מרצון. ריזמן בחר להסכים למתווה
העסִקה שהוצע על-ידי אלביט – רכישה בדרך של מיזוג – וטעמיו שמורים עימו. משבחר ריזמן במתווה כאמור כדי ליהנות מיתרונותיו, נגזר עליו לקבל גם את החסרונות הטמונים במתווה; ואין לאפשר לו לכפור בו אך ורק לצורכי מס".

נימוקים שונים לגבי המוניטין

השופט ג'ורג' קרא הסכים עם שטיין, אם כי לגבי המוניטין נימוקיו שונים. הוא אומר כי העסקה כללה את העמדת המוניטין של ריזמן לטובת אלביט, למרות שכותרתה הייתה "מיזוג". קרא מסכים עם שטיין לגבי מגבלת הסיווג מחדש, וסבור שבמקרה זה עמד ריזמן בתנאים המאפשרים זאת - אך אין לכך משמעות מעשית, שכן התשלום שקיבל ריזמן היה בעד אי-תחרות (ולכן חייב במס מלא) ולא בעד מוניטין. "משלא הוכחו פירות מוניטין שהועברו – שכן את הידע והניסיון העסקי שצבר ריזמן הוא אינו יכול להעביר – בחינה מהותית של התקבול מובילה לכך שיש לסווגו ככזה שהתקבל בעבור התחייבותו של ריזמן שלא להתחרות באלביט למשך ארבע שנים", הוא קובע.

השופט נעם סולברג הסכים עם שטיין וקרא, אם כי בשאלת המוניטין - יש לו נימוקים שונים משל עמיתיו. מאחר שהצדדים קבעו שהעסקה תבוצע בדרך של מיזוג, למרות שאלביט הייתה מוכנה לשלם גם תמורת המוניטין של ריזמן, הרי שזהו המבנה הקובע לצורכי מס. "אם כל סכום
כסף ששולם לבעלי המניות מהציבור ניתן עבור מניותיהם, ואם כל מניותיו של ריזמן נמכרו במחיר זהה למניותיהם של בעלי המניות מהציבור – הרי שלא נותר כל הפרש בין סך התשלום ששולם לריזמן, לבין מכפלת המחיר למניה במניותיו; המסקנה ההגיונית המתבקשת – הריהי כי כל אשר מכר ריזמן במסגרת העסקה היה מניות, ותו לא".

ריזמן חויב בתשלום הוצאות בסך 70,000 שקל. את המדינה ייצג עו"ד עמנואל לינדר, ואת ריזמן - עוה"ד ירון מהולל, נועה לב-גולדשטיין ואדם קדש.