עמותה של יהודים משיחיים (מאמיני ישו) תקבל אישור לצורכי מס על התרומות המוענקות לה - בניגוד לעמדת ועדת הכספים היוצאת, בראשותו של ח"כ משה גפני (יהדות התורה). כך קובעת (יום ג', 15.6.21) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

עמותות המוכרות בידי רשות המיסים ושר האוצר יכולות לקבל אישור (לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה) ולפיו התרומות להן יאפשרו לתורמים לקבל ניכוי ממס. זהו מכשיר רב ערך לגיוס תרומות למימון פעילותן של העמותות. מתן האישור מצריך את הסכמתה של ועדת הכספים, היכולה להימנע ממנו ברוב מוחלט של חבריה. הוועדה סירבה פה אחד להעניקו לעמותת "יחד, רמת השרון", בנימוק שפעילותה מעוררת מחלוקת ציבורית.

לטענת הכנסת, הוועדה רשאית לבחון האם יש הצדקה לכך שמטרה או פעילות של מוסד מסוים ימומנו מכספי הציבור, וכי מטבע הדברים מדובר בהחלטה המערבת שיקולים פוליטיים-ציבוריים וענייני מדיניות מובהקים. לדבריה, "אין כל פסול באפשרותה של הוועדה לבחון, בהתאם לנוהל ועדת הכספים, האם פעילותו של המוסד הציבורי או המטרה שלשמה הוא פועל שנויות במחלוקת ציבורית עמוקה... במדינת ישראל אין זה ראוי לתמוך או לעודד פעילות מסיונרית שעניינה המרת דת של יהודים, אף אם הדבר נעשה מרצון ולא מכורח, ואינו מגיע כדי עבירה פלילית". לעומת זאת סברו רשות המיסים והיועץ המשפטי לממשלה, כי ההחלטה אינה יכולה לעמוד, לאחר שהרשות החליטה שמבחינה מקצועית ניתן להעניק את האישור.

ברק-ארז קובעת: "ועדת הכספים חרגה מסמכותה בכך שהפעילה שיקול דעת מהותי-נורמטיבי ביחס לטיב פעילותה של העותרת. מסקנה זו מבוססת על ההבחנה בין היקף שיקול הדעת המוקנה בשלב ההכרה במטרות ציבוריות [בידי רשות המיסים ושר האוצר], לבין היקף שיקול הדעת המוקנה לגורמים המוסמכים בשלב הבחינה הקונקרטית של כל מוסד [בידי ועדת הכספים], בעת שכבר אין מחלוקת על כך שהוא מקיים את אחת המטרות הציבוריות המוכרות".

לדברי ברק-ארז, תכלית הסיוע לעמותות היא לקדם את החברה האזרחית ולעשות זאת בצורה פלורליסטית. "מרגע שנקבעו מטרות ציבוריות, פרשנות המגשימה את התכלית האמורה היא זו המקדמת הכרה רחבה במוסדות מגוונים הפועלים להגשמתן של אותן המטרות, אף אם פעילותם חורגת מהקונצנזוס החברתי. קבלת פרשנות אחרת, המקנה שיקול דעת 'חזק' בשלב אישור המוסדות, ובפרט כזה המאפשר התחשבות בשיקול שעניינו מחלוקת ציבורית עמוקה, עלולה לגרום לפגיעה בתכלית האמורה".

ברק-ארז מוסיפה: "פעילות בתחום הדת עשויה מטבעה להיות שנויה במחלוקת ציבורית נוקבת - ולא כל שכן כאשר עסקינן בדתות הנמנות על קבוצות מיעוט קטנות שאינן נהנות מאהדה ציבורית רחבה. בשים לב לכך, קבלת העמדה לפיה לשר האוצר או לוועדת הכספים שיקול דעת 'חזק' לבחינת מוסדות הפועלים לקידום דת, בין היתר, על דרך של בחינה אם פעילותם 'שנויה במחלוקת ציבורית עמוקה', סותרת באופן חזיתי את ההכרה הסטטוטורית המפורשת בקטגוריה של [עמותות בתחום ה]דת. קבלת גישה זו הייתה מובילה לכך שבפני שר האוצר או ועדת הכספים הייתה היכולת, הלכה למעשה, לצמצם את תחולתן של המטרות המנויות בניגוד לרצון המחוקק".

ברק-ארז מדגישה, כי החלטתה אינה הופכת את ועדת הכספים לחותמת גומי להחלטת שר האוצר: "החשיבות הנודעת לקיומו של מנגנון המחייב את קבלת אישור הוועדה נעוצה ברצון להבטיח, בראש ובראשונה, כי סמכותו של שר האוצר (ושל רשות המיסים בנעליו) אכן הופעלה כדין, כך שהמוסדות שעניינם מובא לפתחה עומדים בתנאים הנדרשים בדין. מטרה זו מושגת על-ידי קיום הליך ציבורי פומבי, המאפשר לחברי ועדת הכספים לבקר את התנהלות רשות המיסים טרם ניתנה החלטה סופית, ולדרוש הסברים בכל עת שמתעוררים בקרבם תהיה או חשש ביחס לאישורו של מוסד מסוים. מנגנון זה מצמצם את החשש לפעילות בלתי נאותה מצד הרשות המבצעת".

לבסוף מסכמת ברק-ארז את ההליכים לאישורו של מוסד ציבורי לצורכי מס. על רשות המיסים לבחון האם המוסד עומד בתנאים שקבע המחוקק: פעילות למטרה ציבורית שהיא דומיננטית בפעילותו, פעילות לרווחת הציבור, פעילות שאיננה כלכלית-מסחרית, ניהול תקין והגשת דוחות. על ועדת הכספים לבחון האם רשות המיסים פעלה כהלכה - ורק בהתקיימות הקריטריונים והתנאים שפורטו. "אי-הכרה במוסד הפועל למען מטרה ציבורית על יסוד נימוק של 'תקנת הציבור' צריכה להיעשות בזהירות רבה, ולהיות שמורה למקרים חריגים ביותר בלבד. לולא כן עלולה להיפגע בצורה קשה תכליתו של ההסדר לקידום חברה אזרחית מגוונת", היא מדגישה.

במקרה הנדון, קובעת ברק-ארז, ועדת הכספים חרגה מסמכותה משום שהסירוב נבע ממניעים ערכיים ולא מסמכותה לפקח על תקינות החלטתה של רשות המיסים. היא מדגישה: "אין די בקיומה של מחלוקת ציבורית, אף כזו עמוקה, כדי לקבוע שפעילותו של מוסד מסוים סותרת את תקנת הציבור. בדומה לכך, אין די בתחושות סלידה או בחוסר הסכמה מהותי. זאת, בפרט בנסיבות שבהן הפעילות הנדונה אינה בלתי-חוקית" ובמיוחד כאשר הפעילות היא בתחום הדת.

הכנסת חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. השופטים יצחק עמית וענת ברון הסכימו עם ברק-ארז. את העמותה ייצגה עו"ד רותם בן-שמחון, את הכנסת ייצגה עו"ד אביטל סומפולינסקי, ואת רשות המיסים - עוה"ד ליאורה וייס-בנסקי ואבי טוויג.