על שרת הפנים, איילת שקד, להגיש לוועדת הפנים של הכנסת בתוך שלושה חודשים תקנות שיחייבו את התאגידים העירוניים לפעול בהתאם לחוק חובת מכרזים. כך קובע (יום ב', 21.6.21) המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר. פסק הדין ניתן 19 שנים לאחר שהכנסת הקציבה את אותו פרק זמן לפרסום התקנות, אך כל שרי הפנים מאז לא קיימו את מצות המחוקק.

חוק חובת מכרזים נחקק ב-1992, ובשנת 2002 אישרה הכנסת תיקון לחוק שהחיל אותו על תאגידים מקומיים - כאלו שהשליטה בהם (מבחינת ההון או מינוי המנהלים) מצויה בידי רשות מקומית (לבדה, בשותפות עם רשויות אחרות או בשותפות עם המדינה) או בידי תאגיד מקומי אחר. הכנסת קבעה, כי על שר הפנים - בהתייעצות עם שר האוצר - להתקין בתוך שלושה חודשים את התקנות ליישום החוק, תקנות שבלעדיהן אין לו משמעות.

ב-19 השנים שעברו לא הותקנו תקנות אלו, אם כי התאגידים המקומיים חייבים לקיים מכרזים על-פי הנחיות מנכ"ל משרד הפנים. שרי הפנים שכיהנו בשנים אלו היו אברהם פורז, אופיר פינס, רוני בר-און, מאיר שטרית, אלי ישי, גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ואריה דרעי. ארגון אמון הציבור, אשר עתר לבג"ץ בשנת 2016, טען שההימנעות מהתקנת התקנות נובעת מלחציהם של בעלי אינטרסים. התאחדות בוני הארץ, אשר הצטרפה מאוחר יותר לעתירה, הראתה כיצד מצב מונע התמודדות של עסקים קטנים ובינוניים על מתן שירותים לתאגידים העירוניים.

"פגיעה מתמשכת בשלטון החוק"

מלצר סוקר את המהלכים שנעשו ובעיקר אלו שלא נעשו ב-19 השנים האחרונות, כולל דיונים קודמים בבג"ץ והבעת תקווה מצידו שהתקנות יושלמו בהקדם - מה שלא אירע. בשנת 2015 התריע מבקר המדינה דאז, יוסף שפירא, על ההימנעות מהתקנת התקנות. משרדי הפנים והאוצר טענו, בתגובה לעתירה, כי הסחבת נגרמה בשל מחלוקת עם נציגי השלטון המקומי, ולאחר מכן נטען שלא ניתן לקדם את הנושא בשל הבחירות התכופות. משמעות העידכון האחרון שמסרה המדינה, מסכם מלצר, היא שהתקנות לא יותקנו בקרוב.

מלצר אומר: "הכרוניקה המתוארת לעיל מגוללת פרשה עגומה של אי-הפעלת סמכות חובה, העולה כדי פגיעה מתמשכת בשלטון החוק, שיש לשים לה סוף פסוק ברור וקצוב בזמן. המחוקק איננו עוסק בכתיבה למגירה, וברי כי חוק שנחקק בכנסת - צריך שיינתן לו תוקף והוא יופעל על-ידי שרי הממשלה והגורמים שעליהם הוטלה המטלה ליישמו - במהירות הראויה. המשיבים לא הראו צידוק מניח את הדעת לכך שהתיקון לחוק - שנחקק לפני שנים רבות - ייוותר כאבן שאין לה הופכין, תוך פגיעה באינטרס הציבורי, בשוויון ההזדמנויות המתקבל במכרז, בתקינות הפעולה של המינהל ובתועלות הכלכליות שכל אלה עשויים להניב לרשות המקומית, לתאגיד המקומי, למבקשים להתקשר עמהם ולציבור בכללותו".

לדברי מלצר, "המשיבים העלו להצדקת הימנעותם מהתקנת התקנות טענות בדבר מורכבות ההסדר העומד על הפרק והבהירו כי מטרת הדחיות הייתה להגיע להסכמות עם גורמים שונים מטעם השלטון המקומי. טענה זו, בכל הכבוד, איננה יכולה להצדיק שיהוי מתמשך של קרוב לשני עשורים, שמונע הכפפת מאות תאגידים ציבוריים, בעלי מחזור שנתי מצטבר של מיליארדי שקלים, האוחזים בסמכויות נרחבות - לכללים סטטוטוריים של מינהל תקין". שר הפנים מחויב להיוועץ רק עם שר האוצר; אכן ראוי שייוועץ גם עם גורמים אחרים הנוגעים בדבר, אך לא ייתכן שהם יקבלו בפועל זכות וטו.

חשש מהעברת תפוח האדמה הלוהט

"באשר לטענות בדבר מורכבות ההסדר - גם כאן, אין בטענה זו לבדה כדי להצדיק את העיכוב בהפעלת סמכותו של המשיב 1 [שר הפנים]. עיון במענה שניתן לפניות העותרות במרוצת השנים שלאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה [בשנת 2013] מגלה כי כל העת נערכים דיונים, עבודות מטה, כינוסים וישיבות, במעורבות הבכירים ביותר במשרדים הרלוונטיים, ואף גורמים וגופי מחקר שמחוצה להם, אך הכל ללא תוצאות, או התקדמות ממשית... וקשה להימלט מן החשש כי הטעם האמיתי לדבר נובע, בין השאר (כפי שטען בהגינותו אף בא-כוח [המדינה] בדיון שנערך בפנינו בעתירה למתן צו על תנאי) מ'מערכת לחצים בשדה הפוליטי שבו מתקיים הדיון הציבורי'".

מלצר מעיר: "חזקה על המחוקק כי לא השחית מילותיו לריק, וכאשר גָדר את התקופה שבה על המשיב 1 להתקין את התקנות ל-90 ימים בלבד - יש להניח כי עשה זאת ביודעו כי מלאכת התקנת התקנות איננה כה מורכבת, כפי שנטען. יתרה מכך, כריכת תוקפו של התיקון לחוק בהשלמת הליך התקנת התקנות על-ידי השר, כפי שנעשה בעניין דנן, מלמדת אף היא כי המחוקק סבר שאיננו מטיל על המשיב 1 משימה בלתי אפשרית, אלא כי התקנת התקנות היא בבחינת 'גמר המלאכה', ותחימת הזמן נועדה לזרז את המשיב 1 להתקין את התקנות, שאחרת יימצא כי אף התיקון לחוק נעדר תוקף".

מלצר מציין, כי לא די בהנחיות מנכ"ל משרד הפנים, שכן הן מצויות במדרג נמוך בסולם הנורמות, ניתן לסטות מהן כפי שאכן נעשה בפועל, הן מנוסחות בצורה כללית ורופפת, ובפועל שימשו עד כה כתירוץ להימנע מהתקנת התקנות. מלצר גם מביע חשש שמא "רשויות השלטון יעבירו את 'תפוח האדמה הלוהט' האמור זו אל זו כאמתלה לאי-מילוי חובתן", ואומר שניתן יהיה לעתור בעתיד אם ועדת הפנים של הכנסת לא תאשר את התקנות בתוך פרק זמן סביר. לבסוף הוא מביע תקווה, כי פסק הדין יזרז את הטיפול בתקנות הדרושות ליישום חוקים אחרים.

משרד הפנים חויב בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל לארגון אמון הציבור, ומשרד האוצר - בהוצאות של 20,000 שקל להתאחדות בוני הארץ. השופטים עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז הסכימו עם מלצר. את הארגון ייצגו עוה"ד עומר דקל, ערה לוי, שלומית אקווה ואבי שטיינמץ; את ההתאחדות ייצגו עוה"ד איה רייך-מינא וינון חימי; את השרים ייצג עו"ד אבי מיליקובסקי; ואת הכנסת - עוה"ד אביטל סומפולינסקי וניצן פליטמן.