צבי טל, שהיה שופט בית המשפט העליון בשנים 1997-1994, הלך לעולמו (יום ג', 22.6.21) בגיל 94. טל היה זקן השופטים בדימוס של בית המשפט העליון. הוא התפרסם במיוחד כאשר משלושת שופטיו של ג'ון דמיאניוק בבית המשפט המחוזי בירושלים וכיו"ר הוועדה לדחיית שירותם בצה"ל של אברכים. ההלוויה תצא הערב בשעה 18:00 מבית ההספד קהילת ירושלים בגבעת שאול.

טל נולד בפולין בינואר 1927, עלה ארצה עם הוריו בגיל שמונה ולמד במחזור הראשון של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה - אם הישיבות התיכוניות - בראשותו של הרב משה צבי נריה. הוא שירת בהגנה ובצה"ל, בשנת 1953 סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית ועבד 11 שנים במשרד המוביל ש.הורוביץ ולאחר מכן 14 שנים כעורך דין עצמאי. טל היה אב שכול: בנו משה נהרג במלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1978 מונה טל לשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובשנת 1988 היה אחד משלושת חברי ההרכב במשפט דמיאניוק (לצידם של דב לוין ז"ל ודליה דורנר תבדל"א). המחוזי הרשיע פה אחד את דמיאניוק כ"איוון האיום" וגזר עליו עונש מוות. בית המשפט העליון זיכה את דמיאניוק מחמת הספק, בשל מסמכים שהוגשו לראשונה בשלב הערעור. טל ודורנר נותרו איתנים בדעתם, כי מבחינת העובדות ההיסטוריות - דמיאניוק אכן היה מפעיל המנועים בתאי הגזים במחנה טרבלינקה. דמיאניוק נדון מאוחר יותר למאסר בשל שירותו בסוביבור ומת בכלא.

טל הצטרף לבית המשפט העליון על תקן "הכסא הדתי" של אותן שנים, כאשר בעליון כיהן שופט שומר מצוות אחד. בשנת 1998 בשנת 1998 מונה ליו"ר ועדת העזבונות, העוסקת בחלוקתם של עזבונות שניתנו למדינה. בשנת 1999 מונה טל לעמוד בראש ועדה שתדון בהסדר דחיית שירות לבחורי ישיבה, ועל-פי המלצותיה אושר בכנסת החוק המכונה "חוק טל". מאוחר יותר ביטל בג"ץ חוק זה, בנימוק שהוא היה הסדר ביניים בלבד ולא ניתן להנציחו בשל פגיעתו בשוויון.

בפסק דין בנק המזרחי בשנת 1995, בו נקבע לראשונה שלבג"ץ יש סמכות לבטל חוק הסותר את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד חופש העיסוק, נמנע טל מלדון בשאלות החוקתיות, משום שדעת כל השופטים הייתה שיש לבטל את החוק הספציפי. בראיון שהעניק שנים לאחר פרישתו, הביע טל חרטה על שלא הצטרף לעמדת המיעוט העקרונית של השופט מישאל חשין, ששללה את הגדרת חוקי היסוד כחוקה ואת המהפכה החוקתית הנובעת מהגדרה זו.

באותו ראיון מתח טל ביקורת על האקטיביזם השיפוטי: "בכלל, בית המשפט העליון מתערב יותר מדי בניהול המעשי של המדינה... השופטים לא נבחרו לשם זה. אין להם כל אחריות על זה. נניח שהם אומרים שטות ומתברר שזו שטות? השופטים לא יתנו את הדין על זה. אין זה פלא שקוראים לזה דיקטטורה שיפוטית... מרוב כוח, בית המשפט העליון כבר חורג מהגבולות... אולי אם בית המשפט ימעט להתערב בעניינים פוליטיים או בתחומים השייכים לרשות המבצעת, ימעטו באופן משמעותי הפניות לבג"ץ בעניינים אלה".