תביעות לפיצויים על היעלמות קבריהם של ילדי תימן התיישנו לפני עשרות שנים ואין לדון בהן כיום. כך קובע לראשונה (יום ד', 30.6.21) שופט בית המשפט העליון בדימוס, מני מזוז, לאחר פסיקות סותרות בערכאות הדיוניות.

תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין היא עשר שנים מהיום "שבו אירע אותו מעשה או מחדל". אם מדובר באירוע מתמשך, עשר השנים יימנו מהמועד בו הוא נפסק. חריג לכך הוא כאשר הניזוק לא יכול היה לדעת על הנזק, ואזי מרוץ ההתיישנות יחל ביום בו הדבר נודע לו. במקרה של ילדי תימן, מדובר באירועים שהתרחשו בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, כך שחלפו כ-70 שנה - פי שבעה מתקופת ההתיישנות.

מזוז דוחה את שתי האפשרויות למניעת התיישנות התביעות. כאשר מדובר בעוולה מתמשכת, יש צורך להוכיח שהמעוול יכול היה להפסיק בצורה סבירה את מעשיו ובכך להפסיק את גרימת הנזק. במקרה של ילדי תימן, אומר מזוז, מדובר במעשה/מחדל חד-פעמיים שהתרחשו בשנות ה-50 שגרמו לנזק מתמשך ולא במעשה/מחדל מתמשך. "האירועים הנטענים אינם מקיימים את תכונת החזרתיות הנדרשת למעשה עוולתי נמשך - אין מדובר באירועים נמשכים או החוזרים על עצמם שוב ושוב, אלא במחדל חד-פעמי של היעדר תיעוד של נסיבות הפטירה ומקום הקבורה", מסביר מזוז.

עוד מציין מזוז, כי המדינה לא שקטה על שמריה בנושא ילדי תימן בעשרות השנים האחרונות. מאז 1967 ועד 1995 הוקמו שלוש ועדות, כולל ועדת חקירה ממלכתית, אשר פעלו במצטבר 15 שנים. הן "בחנו באופן מקיף את מכלול הטענות הנוגעות להיעלמותם של ילדים מבין עולי תימן וילדים אחרים, הן בהיבטים הכלליים של הפרשה והן בעניינו הפרטני של כל אחד מהילדים שנעלמו או נפטרו, לרבות שאלת איתור מקום קבורתם". הוועדות גילו פרטים רבים לגבי גורלם של הרוב המכריע של התינוקות, אך נותרו כאלו שמקומות קבורתם לא נמצאו וגם לא יימצאו.

האפשרות השנייה, כאמור, הייתה לטעון שהמידע בפרשה התגלה רק ב-2016 - עם הסרת החיסיון מעל חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית. מזוז דוחה גם אותה בנסיבות התביעה שלפניו, שכן נקבע כממצא עובדתי שהעובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לתובעים לכל המאוחר בשנת 2001. לצד זאת מדגיש מזוז: "חובה משפטית לחוד וחובה ציבורית-מוסרית לחוד". הוא משבח את החלטת הממשלה מחודש פברואר השנה, להעניק פיצוי כספי לבני משפחותיהם של הילדים מבין עולי תימן והבלקן, אשר נפטרו או שגורלם אינו ידוע.

מזוז קיבל את ערעורה של המדינה ודחה בשל התיישנות את תביעתם של שלמה ג'הסי, אברהם ג'הסי, יונה אהרון ואסתר ג'הסי בעקבות מותם של אחיהם התאומים, שלום ג'הסי ויוסף ג'הסי. התינוקות מתו בשנת 1950 בהיותם בני שמונה חודשים, לאחר שנלקחו לבית תינוקות במחנה עין שמר ב', ומקומות קבורתם לא נודעו. בית משפט השלום בחיפה קיבל את בקשת המדינה לדחות את התביעה בשל התיישנות, בית המשפט המחוזי בעיר קיבל את ערעור התובעים - אך מזוז השיב על-כנה את החלטת בית משפט השלום.

השופטים עוזי פוגלמן וג'ורג' קרא הסכימו עם מזוז, אם כי חלק מנימוקיו של קרא שונים במקצת. קרא אומר: "המסקנה כי המדינה חבה באחריות נמשכת רק משום שלא איתרה את הקבר היא מוקשית, משום שהדבר למעשה מחייב את המדינה לא רק לחפש את הקבר, אלא גם למצוא אותו, שאחרת תמשיך לעוול לנצח. מסקנה זו שגויה לשיטתי, משום שככלל, אי-איתור הקבר יכול שיהיה תוצאה של מעשה עוולתי, אך לא המעשה העוולתי עצמו". את המדינה ייצגה עו"ד רות גורדין, ואת בני המשפחה - עוה"ד קארן בכור, רחל דותן ויוסי גמליאל.